נטפליקס בק 2 בק: מה נשאר מפברואר?

פברואר היה חודש לא רע לקולנוע של נטפליקס, כאשר בטופ שלו עמדו שתי היצירות המדוברות: "חדשות העולם הגדול" ו"החפירה". דרמות לא קלות לעיכול, מהורהרות ובהחלט שוות את הזמן שלנו, בתור צופים. מצדו האחד של המתרס מגיע טום הנקס, קשישא ואחד מההוליוודיים הראשונים, אשר חוו את הקורונה על תאיהם, על מנת להעניק לקהל הצופים את המערבון הראשון בכיכובו והשתתפותו. מהצד השני מגיע רייף פיינס, קשישא 2 (וקצת פחות מהנקס, עשור פחות), על מנת לעטות על פניו את ארשת הבריטי הצנוע והשתקן ולהעניק עוד הופעה משובחת לפנתיאון. אף אחד מהסרטים לא יפיל אתכם מהכיסא, אבל בהחלט יהיו שווים את זמן הנטפליקס שלכם. שנתחיל?

חדשות העולם הגדול - סרט קטן גדול

טום הנקס הולך ומתקרב לגיל 70. ממרום שנותיו הוא טרם חווה את המערבון והנה הגיעה ההזדמנות, כאשר הוא מאחד כוחות עם פול גרינגראס (איתו שיתף פעולה ב"קפטן פיליפס") והופך למן קלינט איסטווד, של שלהי שנות התשעים. מפוכח יותר, אבהי יותר, בלי רצון לעוד מלחמות ובעיקר מפויס עם המצב, עם עצמו והסביבה. הוא מקבל את ההזדמנות לקחת שילוב של שני סרטי זקנת איסטווד ולאחד אותם למערבון אחד, שם הוא יוצא למסע עם ילדה צעירה, במרחבים הפרועים והתובעניים של טקסס, שאחרי מלחמת האזרחים. זה נראה כמו סרט מסע, אשר אמור להתנהל על מי מנוחות, באופן יחסי, אבל במערבון, כמו במערבון, קשה לוותר על התמות המרכזיות, אשר מאפיינות את הז'אנר והנקס את גרינגראס מנפקים שיתוף פעולה מיומן, אמין ומרענן, בנוף הקולנועי הצחיח של נטפליקס.


שלא תשכחי להשקות את העציצים שלי | צילום: IMDB

קפטן ג'פרסון קייל קיד (המגולם על ידי הנקס) שבע ממלחמות הקונפדרציה, במסגרתם נחל הפסד וכעת הוא משוטט ברחבי מדינות הדרום, חמש שנים לאחר תום המלחמה (שנת 1870) על מנת לנסות ולתת קול לחדשות העולם ובעצם משמש בתור מעין מתווך לחדשות. הוא מקריא את המבחר מהעיתונים של הסביבה ומשמש סוג של נרייטור, שגם לוקח על עצמו תפקיד נוסף, שאינו רק מקריא, כי אם יוצק משמעות ותקווה לחדשות, אותן הוא מקריא לתושבים. קפטן קיד הוא שופר, אשר התושבים לא מטילים ספק בקול תרועתו והוא מנצל את ההזדמנות לשמש קול שפוי, במציאות פוסט מלחמתית ורוויית מחלות קטלניות (כולרה ודלקת קרום המוח). קיד לוקח את קטעי העיתון ונותן במה לידיעות שיכולות לטעת תקווה ואופק חדש עבור מקומות שלא מחוברים לקו המרכזי.

אם ניקח לרגע את העידן הנוכחי, הרווי בהמון פייק ניוז, פסימיזם נרחב ואינפורמציה מכל סוג שהוא, אשר זורמת לבני האדם כמו חמצן למוח, העידן אותו מייצגים הנקס וגרינגראס הוא עידן של מחסור. מחסור בידיעה, מחסור באמצעים להתמודד עם הקשיים ומחסור באופטימיות. קפטן קיד הוא דמות אב לעשרות תושבים מקומיים, אשר זקוקים לידיעות ממנו וגם לתיווך האופטימי, כמו אוויר לנשימה. עם תחילת הסרט הוא גם מוצא נערה אבודה, הזקוקה להכוונה, אופטימיות ודמות אב והוא בהחלט לוקח את האתגר בשתי ידיו והופך לעצמו את המטרה, להקנות לבת לווייתו, שהופכת במהרה להיות בת טיפוחיו, את היד המכוונת שהיא זקוקה לה כל כך.


אני רואה משהו בצבע....חום | צילום: IMDB

ג'והנה היא בת כלאיים, שנוצרה בתנאי שבי, אם אפשר להגדירה בצורה מסוימת. משפחתה נרצחה בגיל שש, היא נחטפה על ידי אינדיאנים ודוברת את שפתם - הקיואה. הזהות שלה לא מגובשת עד הסוף וקפטן קיד לומד במהרה היכן נמצאים קרובי משפחתה הנותרים ומציב לעצמו יעד, על מנת להשיבה באופן הבטוח ביותר לנחלתם של בני משפחתה, מקרבת הדם. הסרט מתפתח באופן שלא מפתיע, ככל הנוגע לז'אנר סרטי "אימוץ" וחברות בין מבוגר שזקוק לדמות בת אל מול ילדה, הזקוקה לדמות אב והקשר החזק נבנה בין שתי הדמויות הראשיות, כאשר הם מוצאים את עצמם נלחמים מול איתני טבע וכמובן דרומיים נבערים, שהם בבחינת תופעת טבע.

הסרט בוער לאיטו במשך כמעט שעתיים, אבל מכיל לא מעט רגעים ששוברים את המבנה העלילתי הכללי שלו. ובין רגעי לחימה בבני אדם, בתקלות או בקשיים שהמדבר מנחית עליהם, הם מוצאים את הזמן בשביל לגבש את עצמם כמעט ללא מילים. גרינגראס מעבד את ספרה של פאולט ז'ילס מלפני חמש שנים ושוב עושה זאת עבור נטפליקס ("22 ביולי" הנהדר שלו), משתמש בלוקיישנים ובקאסט נהדר, במסגרתו הנקס זורח ולצידו השחקנית הגרמנית הלנה זנגל ("מחוץ למערכת") בתפקיד נפלא ומשכנע. הניסיון הראשון של הנקס במדבריות הצחיחות צולח באופן נפלא ורק גורם להצטער שהוא לא התחיל עם זה קצת לפני.


כנראה הייתי צריך לזרום על הכובע הזה יותר | צילום: IMDB





"החפירה" - דווקא לא חפרו בכלל

רייף פיינס יתקשה למחוק בשנים הקרובות את היותו מכשף מרושע ונטול חוטם, אבל הוא צריך בדיוק חמש דקות בשביל להחזיר את אמון הצופים בו בתור השחקן הוורסטילי והמחושב שהוא והיה תמיד. הפעם הוא לוקח חלק בפרויקט שלא היה צפוי שייהפך ללהיט שהפך להיות בזכות עלייתו לנטפליקס וכמו בכל תפקיד שלו, הוא נפלא. הוא מגלם את תפקידו של באזיל בראון, חופר ארכיאולוגי, אשר מקבל זימון מאלמנה (קארי מאליגן), אשר בבעלותה אדמה ובה גבעות מסתוריות, אשר לא נותנות לה מנוח והיא חשה שיש צורך לחקור מה נמצא באמת מתחת לאדמותיה.

האלמנה מגדלת את בנה הצעיר והיא לא אישה של מילים רבות, הארכאולוג החפרן, דווקא שתקן למדי אך מאוד יסודי מאוד בעבודתו. מערכת היחסים בין השניים יודעת עליות ומורדות, אשר קשה לעמוד באמת על טיבן מכיוון שלא נראה שישנו קונפליקט אמיתי, המניע את השניים בכל הנוגע להתפתחות העלילתית. האקשן, אם אפשר לשייך דקה כלשהי מהסרט תחת הז'אנר ההוא, מתחיל כאשר אנשי מקצוע מהמוזיאון הבריטי דוחפים את אפם ומנסים לנכס לעצמם את אחת התגליות הארכיאולוגיות הגדולות והחשובות, שנמצאו אי פעם במעבה האדמה האנגלית. הטלטלה האמיתית של הסרט מגיעה כאשר ישנו עימות בין מעמדי ומקצועי ולשם נכנס גם סיפור אהבה, שייבנה לאיטו ודווקא אינו שייך לגיבורים הראשיים של הסרט.


חמש דקות לנוח, גבירתי ואז נמשיך לחפור | צילום: IMDB

"החפירה" הוא סרטו הרביעי של סיימון סטון, במאי צעיר למדי (בן 35 בסך הכל), אשר רותם לצידו קאסט מכובד מאוד, שמעבר לצמד הכוכבים הראשיים גם מתהדר בלילי ג'יימס, בן צ'פלין וג'וני פלין ("אמה."). הוא מתרחש בשנת 1939, כאשר איום המלחמה הולך ונהיה ממשי יותר ויותר והוא מנסה להנחיל לצופים את הרגשות, אשר הציפו את גיבוריו ובעיקר את הרצון שלהם למשמעות בחייהם ולהותרת חותם, לאחר לכתם. כל זאת מובא דרך ניסיונות לעשות זאת באופן ישיר, כאשר הם מלווים פיסת היסטוריה ממקור ראשון וכאשר כל אחד מהם מתמודד עם השדים הפנימיים שלו ומנסה למצוא נחמה בחברות האחר.

קשה לומר שהציפייה הראשונית היא להתאהב או להתלהב מסרט על גילוי פריטים עתיקים ועל התהליך שעוברים הגיבורים הראשיים תוך כדי, אבל אי אפשר לומר, בסוף הצפייה, שהיה קשה להתחבר אליהם ואל חייהם העדינים והשבריריים, איש איש במעמדו והרהורי ליבו. מאליגן ופיינס מציגים יכולות משחק נפלאות, סטון מצליח לשמור על אחיזה מוצקה בקרקע, אותה גיבוריו חופרים ללא הרף ולא יוצר סרט סנובי ומורם מצופיו ועל כן הפך הסרט ללהיט בקלות יתרה, שכן הדמויות בו נטולות מניירות, על אף אינספור האפשרויות שיפתחו כאלו בכל שלב של העלילה. מעט הדמויות, אשר מאמצות התנהגות מוקצנת, יחסית לקצב של הסרט, מוצגות בתור דמויות אנטגוניסטיות במידת מה ועם זאת לא רעות באמת.


עוד יום של חפירות בלתי נלאות, תיכף הולכים לישון | צילום: IMDB

האנטגוניסט האמיתי שהסרט מצניע, הוא הצורר שברקע, אשר כופה את המלחמה, הנוצרת ברקע, עבור כל הדמויות, כל אחת מנקודת המבט שלה. ההתחלה מקרטעת מעט, החיכוך בין הדמויות הראשיות לא באמת קיים או מרגיש אמין וגם ההתפתחות שלהן, באופן אישי וגם במערכת היחסים שלהן לא מצליחים להפתיע או לשאוב יתר על המידה, אבל יש משהו בסרט הזה שפשוט עובד. הסיפור מעניין, האווירה ההולכת ונרקמת וגם דמויות הרקע, ההולכות ומתווספות, יוצרות קסם מסוים שקיים בסרטים מעידנים עתיקים יותר, שם השטאנץ עבר הרבה יותר חלק בגרון. לא שיא השיאים הקולנועיים של אף אחד מהמשתתפים, אבל בהחלט סרט נהדר ומהבולטים של פברואר בנטפליקס והשנה בכלל.