"וונדה-ויז'ן": ופתאום זה נגמר, אבל חכו, תיכף מתחיל עוד

הסדרה שייתכן ולא מעט צופים מקומיים לא יוכלו לצפות בה, כי אין עדיין +Disney בישראל, הפכה בחודשיים האחרונים לתופעת רשת מטורפת. כל פרק גרר אחריו סערה בסגנון הכל כך מוכר מימי "משחקי הכס". בימים שבהם הבינג'יות והדחיסה האגרסיבית של תכנים מבית נטפליקס עד לתוך המעי הגס, כבר ראו את אפקט הקסם הנושן מצליח בסדרה ב"המנדלוריאן" ; והנה דיסני מאלצים את הצופים שוב להמתין לכל פרק שבוע, הפעם בדמותה של סדרה ראשונה מבית מארוול את דיסני, שבעצם מציגה גיבורים ראשיים מבית "הנוקמים", קצת אחרי לכתם מהעולם של ת'אנוס ואיירון מן (זה לא ספויילר ומי שזה היה ספויילר עבורו - לעמוד בפינה חמש דקות ולשנן את הסרטים החסרים - על פי סדר שחרורם לקולנוע).

זה התחיל עם צעדי תינוק הססניים שכאלו ולאט לאט כל הסיפור החל לצמוח. משבוע לשבוע דישנה והשקתה הסדרה של דיסני את צופיה, שהשיבו לה עם אהבה רבה, פריחה מוגברת ומועצמת של תיאוריות, ניחושים ומשאלות לב. דיסני ידעה בדיוק מה היא עושה, כאשר במקום בינג' היא נתנה לצופים בדיוק את מה שהיא הציגה בסדרה עצמה - תקווה ואסקפיזם דרך הטלוויזיה ודרך פנים מוכרות וסיטואציות קבועות שהעניקה הסדרה לצופיה וכל זאת בהמתנה מדודה של שבוע, בין פרק לפרק; בדיוק כמו פעם. ועל אף הפקעת הביזארית שעטפה את הסדרה במהלך כמעט כל (לא, לא כמעט. כל) השלבים שלה, הפרפר שצמח בפנים יצא נהדר, בריא ומאוד צבעוני.


הסיטקום הראשון של מארוול | צילום: IMDB

שלושת הפרקים הראשונים יצרו שני אפקטים מנוגדים - מצד אחד הם בנו אצל הקהל המארוולי לא מעט ריחוק, ניכור והמון חוסר הבנה, אך בד בבד ועם זאת לכל צופה בר דעת היה ברור שמשהו כאן נבנה, שלא על פי צרור החוקים המארוולי הרגיל ובניגוד לסרטים, שצריכים בערה מהירה יותר, הסדרה מרשה לעצמה לקחת את הזמן באיזי. הייתה הבנה שעל אף הביזאר הכללי שגדש את הסדרה, עם תחילתה, כנראה ששווה לחכות בשביל לראות לאן הדבר הזה הולך ומרגע שהסדרה החלה לצמוח באופן קצת יותר לינארי וברור, היא הלכה והשתפרה באופן אֶקְסְפּוֹנֶנְצ� �יָאלִי, גם אם בסוף דבר יצרה אלמנט מסוים של אכזבה, בכל הנוגע לתוצאה של הפרק האחרון, שהייתה דווקא בדיוק על פי התבנית המארוולית הרגילה.

וונדה מקסימוף אף פעם לא קיבלה יותר מדי במה או נראתה מעניינת יתר על המידה ועל אף החיבור שלה עם ויז'ן והאובדן שאיתו התמודדה (הוריה, אחיה ולבסוף גם אהוב ליבה), אתם לא זוכרים את עצמכם תוהים יותר מדי על גורלה ביום יום. שלושת הפרקים הראשונים עוד חילקו באופן כמעט שווה את זמן המסך בין וונדה לבין ויז'ן, אבל ההמשך היה רובו ככולו של וונדה, שקיבלה את זכוכית המגדלת על ראשה וגם בלי כוונה עצרה דמויות אחרות מלהתפתח, כמעט כמו תושבי ווסטוויו, שעצרו את חייהם למשך זמן ממושך, בכדי להיות בובות בהצגת היחיד של מי שתיקרא באופן פורמאלי, לקראת סוף העונה בתור: "מכשפת השני".


וכל מי שיש לו בעיה איתי....שורפת אותו | צילום: IMDB

ככל שהפרקים התקדמו, הטון הלך והתחלף מכזה של סיטקום עם קהל מוקלט וצוחק לכזה שבעיקר נותן ליגון והאבל להשתלט עליו. גם היו, כמובן, הצצות מרובות ותכופות חזרה אל עבר מחוזות האקשן, אבל הדרמה שלטה כאן בעיקר וזה היה נפלא. העונה הזו פלירטטה יותר מפעם אחת בנוגע לרעיון שוונדה תשוב להיות נבלית ובמרבית שלבי העונה היא אכן הייתה כזו, גם אם לא באופן מודע ומלא למעשיה או בחוסר השלמה עם אותם המעשים, אבל הצוות שהתקבץ לו ממיטב (או סתם מחלק) סרטי מארוול הצליח לשמור על שפיותה היחסית ועל האיזון שלה.

כל הסיפור כולו סבב את האבל המתמשך של וונדה ואת תוצאותיו, כאשר המתאבלת היא אחת מהדמויות העוצמתיות ביותר ביקום. התוצאה, בגדול, היא בניית בועה קטנה, בדמותה של עיירה נשכחת ושם מוצאת וונדה מזור לכל מכאוביה, כאשר היא מקימה מהמתים את אהובה הרובוטי ויוצרת לה משפחה חדשה. המציאות החדשה היא מציאות של סדרות סיטקום מהאלף הקודם, בתוכה מתגוררים להם באושר בני הזוג ואיתם עיירה שלמה, אשר משמשת בתור תפאורה, ללא ידיעתם של התושבים, הכלואים במעין כלא מחשבתי, אשר נועד להפוך אותם לאביזרים משודרגים במציאות שיצרה עבור עצמה מכשפת השני.


מאמי, יש מצב את מחברת אותי חזרה? | צילום: IMDB

בין לבין התוודענו מחדש לדמותה של דארסי (קאט דאנינגס, אשר מגלמת את העוזרת של נטלי פורטמן מסרטי "ת'ור"), לדמותו של הסוכן וו (רנדל פארק, אשר גילם את דמותו של הסוכן מהסרט "אנטמן והצרעה") ולדמותה של מוניקה רמבו (טיונה פאריס, אשר מגלמת את הדמות שהוזכרה, בתור ילדונת, ב"קפטן מארוול" והתיאוריות לגביה כבר חורכות את הרשת במשך חודש שלם). הפיתוח של הדמויות היה כמעט אפסי והן היו בעיקר אביזרי במה, מלבד מוניקה, שלא התפתחה כפי שקיוויתם שתתפתח. אה....הייתה גם דמותה של אגת'ה הארקנס, דמות הנבלית המרכזית, שקיבלה שיר נושא משלה והאמת......לא הצליחה לרגש יותר מדי, מעבר לגילומה המופלאה על ידי קת'רין האן.

הסדרה שתלה ערימות של רפרנסים וביצי פסחא בנוגע ליקום של מארוול ושינתה מקצבים, ז'אנרים ומיקוד בדמויות ובעודה עושה זאת נתנה רשות ויד חופשית לרשת לצאת מגדרה בנוגע לכל פרט קטן כגדול, בנוגע לסדרה או לסרטים שיבואו לאחריה. וכך ולאחר פתיחה הרבה יותר ממוזרה והמשך פנטסטי, הגיע למרבה ההפתעה אקורד סיום לא מכוון וקצת בנאלי (כמה בנאלי שיכול להיות סיום עונה בניחוח של סרט מארוולי) ועם זאת לא כזה שהצליח להוריד את השובע המספק והמענג מהפרויקט הראשון, הטלוויזיוני שמייצרת דיסני פלוס עבור צופה, מבית היוצר של מארוול.


זו הייתה היא לאורך כל הדרך | צילום: IMDB

אז פרק אחד ב-"אלוהים יודע כמה פרקים מארוול מתכננת לנו" כבר נמצא מאחור. הפרק הבא כל כך קרוב שכבר אפשר להריח את הכנפיים המתכתיות של פלקון חורכות את הרצפה מתחת למשאית, ממנה הוא אוסף את באקי. שני קטעי פוסט קרדייט נתנו את יריית הפתיחה לעוד שבועיים גדושים בתיאוריות, ספקולציות, ניחושים ותקוות ושוב אנחנו מקבלים הוכחה לכוח הבלתי נגמר של דיסני, בזירה נוספת, שעדיין לא כבשו באופן מלא. נטפליקס כבר מזיעה והרווח הוא כולו שלנו - הצופים.