בית אבוט

כריסטופר אבוט כבר נמצא עימנו קצת יותר מעשור בתור שחקן ובדיוק עשור בכל הנוגע למשחק במדיום הקולנועי. רק לאחרונה הפך אבוט להיות פרצוף שמזוהה בתור עצמו ולא בתור כפיל של הרינגטון, שדווקא נמצא בירידה מסוימת, מאז שסדרת הדגל של HBO כיבתה את האורות. אבוט פרץ לפני שש שנים, במסגרת הסרט "ג'יימס ווייט". שנה לאחר מכן לקח חלק ב"וויסקי, טנגו, פוקסטרוט" ואז הגיעו "בנות". לאחר "בנות" הוא כבר טס קדימה עם תפקידים ב"זה בא בלילה", "האדם הראשון" ואפילו ב"ווקס לוקס". בכל אחד ואחד הוא גונב קצת את ההצגה, על אף דרכו להתחבא בין שלל שחקנים בולטים.


געגועים למעילים חמים | צילום: IMDB

ועם זאת ולאחר כל האמור למעלה, עדיין כל מה שיוצא מהפה, כאשר פרצופו של אבוט מופיע על המסך: "אה...זה לא זה מ"משחקי הכס"...? ג'ון סנואו, הוא..הוא לא יודע שום דבר, הג'ון סונואו הזה...". על אף שאבוט דומה להרינגטון, כמו שתי טיפות שיכר, דווקא אקס "משחקי הכס" לא לקח את הזמן, בין העונות של הסדרה, על מנת לפתח את הקריירה למשהו שישדרג את תמונות הבית שלו ב-IMDB, מאלו הכוללות את מעיל הפרווה המגוחך מהסדרה. בעוד הרינגטון לקח תפקידים בינוניים בלבד ומיקד את הקריירה בלהיות הג'ון סנואו הטוב ביותר שיכול היה להיות, אבוט ירק דם בכל סרט אינדי אפשרי ושיכלל את יכולותיו בתור שחקן בעל מבט נוגה וגם הרבה הרבה יותר מזה. צמד הסרטים, בהם כיכב אבוט בשנת 2020, רק ממחישים עד כמה הדימיון מתעתע ונותר בגדר דימיון חזותי בלבד, בין צמד השחקנים.


"פוזסור" - בין אימה לשינה, מסתתר פה סרט נפלא

אבוט לא מוזכר בעשרים הדקות הראשונות של הסרט ועל פיהן קשה להבין שהתפקיד הראשי שלו, כי אם של אנדראה רייזברו, אבל בשלב מסוים הוא נוטל את המושכות ולא עוזב עד הסוף ומספק הופעה יוצאת מן הכלל ותפקיד בלתי נשכח. הסרט הזה מגלגל בראש כל מיני שילובים של סרטים, כאשר הראשי שבהם הוא שילוב של "התחלה" עם..."משודרג" הנפלא של לי וואנל. אולי תצליחו לחשוב על שילובים אחרים, אבל שוב אפשר למצוא את אבוט עמוק בז'אנר האימה, על אף שהסרט הנוכחי מושך יותר לכיוון המותחן, שנעמד תחת מיטריית האימה, ב-Gore שלו. והוא מאוד, אבל מאוד, אלים.


שונא....טיפולי...שי ניים! | צילום: IMDB

נדרשה לכותב שורות אלו צפייה שנייה ובגרסה הפחות מצונזרת, כדי שהסרט הזה יחלחל וייכנס לקרביים (שלא מעט כאלו מבותרים נצפו בסרט). צפייה ראשונה מנומנמת חילקה לצד אחד של המתרס של החיבה (או נכון יותר, חוסר החיבה), אבל את הפוטנציאל שיש לבן של דיוויד קרוננברג - ברנדון, אי אפשר להעלים בצפייה מנומנמת אחת. הצילום, המוזיקה, הצבעים והליהוק המבריק יצרו בסופו של דבר את אחד מהסרטים המרתקים שהיו לשנה החולפת להציע לקהל המרותק בבית וזו בהחלט הייתה חוויה מיינדפאקית, בסופה של צפייה שנייה ובכלל.

קרוננברג הבן אולי רוצה לומר משהו על איבוד הזהות בעידן הנוכחי, על השליטה שיש לגופים גדולים מאיתנו בנו ואולי הוא סתם פסיכופט אלים, שמנסה למצוא פורקן דרך הקולנוע, כאשר הוא יוצק אופי רב ומיומנות קולנועית ברמה גבוהה מאוד בסרטו. תנועות המצלמה, הריצוד התזזיתי במעבר בין שוטים והדילוג של המצלמה בזירות מוות, לא מותירות אף צופה אדיש וזה עוד לפני השימוש באלימות גראפית, העולה על גדותיה. קרוננברג הבן רצה להוציא מקסימום תגובות מקהל הצופים שלו ובהחלט אי אפשר לתת ליצירתו לחלוף ליד, כיוון שמעבר לכך שהיא עשויה באופן מופתי, היא מעניינת, מקורית ומציגה מגוון טוויסטים רחב.


מגרד בפרצוף בטירוף | צילום: IMDB

אנדראה רייזבורו ("אבדון", "הטינה" החדש והייתה שותפה גם לפרק "קרוקודיל" ב"מראה שחורה") מגלמת את טסיה, מתנקשת, המופעלת על ידי חברה סודית, אשר חודרת לתודעה של מופעלים תמימים, על מנת שהם יבצעו את הרצח והעקבות לא יובילו לשום מקום. תפקידה של טסיה הוא השתלטות מרחוק על גוף מארח, ביצוע חיסול דרכו ויציאה חזרה אל המציאות האישית שלה. עולמה וזכרונה הולכים ומיטשטשים ממשימה למשימה והיא מנסה להתמקד בכל פעם מחדש במשימה הבאה. היא חשה זרה מנוכרת, כאשר היא מבלה בחיק משפחתה ובערך אותה תחושה עולה על פני השטח בעת ראיונות מול המפעילה שלה - גירדר (המגולמת על ידי ג'ניפר ג'ייסון לי), כאשר היא מנסה לבדוק את מצב זכרונה של טסיה.

ברגע שהיא משתלטת על גופו של קולין טייט (המגולם על ידי אבוט), היא מתבקשת לבצע התנקשות באבי חברתו וזאת בכדי להעביר את השליטה בחברה לאח של חברתו. מה שנראה כמו משימה שגרתית, אך יוקרתית ואסטרטגית למקום עבודתה של טסיה, הולך ומסתבך והיא נשאבת לעולם הדואלי, שבינה לבין קולין והוא עולם שנוטף דם, איברים משוספים ושליטה חצויה. זה סרט, שעל אף אורכו הסביר (שעה וארבעים), צריך לתת לו צ'אנס לבעור לאיטו אל עבר המטרה. הוא עמוק, הוא יסודי ברמה הטכנית ועל אף שהדמויות לא מצליחות לקבל משקל, מבחינת העמקה אליהן, הפרטים הקטנים עושים אותו פשוט ענק וראוי לצפייה שנייה, בכדי לייצר חיבור טוטאלי לסיפור.





"דוב שחור" - מרוב דובים, שכחתם שאתם ביער

נשים רק לשנייה את הבחור, שעליו כבר נטחנו לא מעט מילים, השוואות ותמונות. גבירותיי ורבותיי, קבלו במחיאות כפיים סוערות את אוברי פלאזה במופע של אוברי פלאזהההההה. הקומיקאית, המצחיקה, השטותניקית והמחופפת על כל הראש רק הייתה צריכה לקבל את הגושפנקא הרשמית לזה שהיא שחקנית נפלאה, בסרט שהוא טוטאל מיינדפאק, ששם דגש על עלילה מהפנטת, עם טוויסט מחופף, שעוד צריך ללכת ולנבור, לחקור ולהתחקות אחרי כל צעד ושעל בעלילה ומה המשמעות לכל הדבר הזה?


עם הבלונדה, לפני שהיא מאבדת את זה | צילום: Time

פעם היה בחור בשם דני וילנאב, שביים מיינדפאק מסוג דומה, בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול וקראו לו "אויב". הסרט לא זכה לתהודה או הצלחה גדולה בקרב הקהל הרחב, מעבר לעכברי ומנתחי קולנוע, אבל הוא יצא בשנת הפריצה של וילאנב, שנישא על כנפיו של ג'ייק ג'ילנהול והפך להיות שם דבר בתעשיית הקולנוע ההוליוודית. "אויב" השתמש גם הוא בבעל חיים בתור אייקון ומטאפורה בסרט וסימן במידה מסוימת את נבכי נפשו ומוחו של הגיבור הראשי. ב"אויב" גם כיכבה שחקנית משנה, אשר באופן לא מפתיע מדי גם מככבת בסרט הנוכחי - שרה גאדון, שאולי הביקורת המשולבת הבאה תעסוק בפועלה ובבחירות המרתקות שלה.

ועם כל הכבוד לכריסטופר אבוט וגאדון, פלאזה היא הכוכבת הראשית וזו אשר טורפת את הסרט בהופעה מהפנטת, שלעיתים נדמה כי אינה רק משטה בצופים, כי אם גם באלו אשר מכירים את התסריט ומגלמים את כוכבי המשנה לצידה. פלאזה מגלמת תסריטאית, אשר מגיעה לבקתה מרוחקת ביער, הצמוד לאגם. הבקתה נמצאת בבעלותם של גייב (אבוט) ובלייר (גאדון), שהם זוג המשכיר את הבקתה לטיפוסים שמחפשים שקט והשראה. ארוחת הערב הראשונה רחוקה מלהיות שקטה, מלאת השראה או שגרתית בכל דרך שהיא וההמשך שלה ושל העלילה כולה, רחוקים כל כך מלהיות משהו אשר דומה לנורמלי.


וזאתי כבר איבדה את זה מזמן | צילום: mercurynews

סרטו של לורנס מייקל לווין, שהוא יותר שחקן מאשר במאי, בימים כתיקונם. בסרט הזה לוקח הבמאי את החופש היצירתי לעצמו וגם משרה את אותו החופש על הצוות שלו, על מנת לארוג יצירה מהפנטת ויוצאת דופן בנוף הקולנועי ההוליוודי - הדלוח והמשמים, בדרך כלל. זה סרט שעוד תחקרו עליו, תקראו עליו ותנסו להבין הרבה זמן מה בדיוק ראיתם ומה הסאבטקסט המפורש והמשוער למה שראיתם כעת. אפשר רק לנחש ולשער במה עוסק הסרט, אבל הוא כל כולו תצוגת תכלית של פלאזה, שבזכות משחקה המשובח, אפשר לעיתים גם להותיר בצד את המחשבות והתהיות ופשוט להישען אחורה ולהנות.

אבוט סולידי למדי, מעבר לכמה הבלחות טירוף, אבל מהווה דמות חשובה ועוגן מרכזי בסרט. הוא מגלם היטב את התפקיד, אשר ניתן לו, אבל אינו בוחן את קצה גבולות היכולות של המשחק שלו, כפי שפלאזה מבצעת ומעניקה בעצם חוויה בלתי נשכחת לצופים, אשר עשויים לבחור ולבלוע את הגלולה העלילתית הלא צפויה הזו וזאת בכדי להתענג על כל דקה שבה פלאזה מערבבת דמויות, תפקידים ופשוט מרמה את אלו הסובבים אותה בסרט ובעיקר את אלו הצופים בה, בביתם ומנסים להבין מה ואת מי הם ראו הרגע.