"וונדר וומן 1984": מידיוקר וומן

מי היה מאמין, לפני קצת יותר משלוש שנים, שסרט ההמשך לזה שהפך את גל גדות לכוכבת בין לאומית, ישודר ישירות בטלוויזיה התלויה בסלונכם. לא יאומן כי יסופר ועם זאת, יאומן ועוד איך יאומן. זה כבר סרט שני שמבאס מאוד לראות במסך הטלוויזיה וכזה שדווקא מבהיר שלא משנה כמה היא תהיה גדולה, התמונה הגדולה הזו אשר שוכנת אצלכם בסלון לעולם לא תוכל להחליף את חוויית הצפייה בקולנוע ולא משנה כמה שלעיתים החוויה הזו יכולה להיות מעיקה, על כל הנלווים שבה.

אחרי שנולאן הקשה על צופיו רבות ב"טנט", אשר שוחרר לתקופה מסוימת לבתי הקולנוע ואכזבה עצם העובדה, שלא ניתן היה לצפות בו בבית קולנוע בארץ או פשוט להבין אותו בזמן הצפייה, מגיעה פאטי ג'נקינס ובעזרת גל גדות, מספקות השתיים חווייה הרבה יותר נגישה לצופים, כאשר בבסיסה עלילה בהירה ופשוטה הרבה יותר; עובדה שלא הופכת את כל ההפקה, שנדחתה ונדחתה, לפחות מחוררת, מבחינה עלילתית. מה שהיה Over Writing אצל נולאן ושות', נהיה Super Lazy Writing אצל ג'נקינס ושותפיה.


חוזרת אלינו במסך הקטן | צילום: IMDB

זה התחיל עם סיקוונס ארוך, שהוא בעיטה לעברה של דיאנה פרינס, באי ת'מסקירה. זו הייתה מן תחרות "אמזונינג'ה& quot; (ובהשתתופתה של ג'סי גראף - ה"נינג'ה" המפורסמת בעולם), במסגרתה דיאנה הקטנה משתתפת ומתמודדת עם אמזונות גדולות ומנוסות ממנה. דיאנה הקטנה מגיעה לסוף המסלול דרך קיצור קטן שהיא מגלה ונעצרת מלזכות, על מנת ללמוד שבחיים אין קיצורי דרך. סיקוונס שנראה תלוש לחלוטין, גם אם מפרשים את הקונטקסט הסופי של הסרט ומקישים מתחילתו; בסופו של דבר – אין קיצורי דרך בחיים וכל שתשיג, היה בדם יזע ודמעות וכמובן חשוב לומר את האמת ובלה, בלה, בלה...

אנו נפגוש את וונדר וומן (שוב) בפעם הראשונה, כמה עשורים לאחר תום עלילת הסרט הקודם, כאשר היא לוחמת הצדק בשנת 1984, שתושבי וושינגטון DC עדיין מנסים להבין מיהי ומהיכן היא הגיעה, לאחר סשן הצלה בקניון מקומי. למה שנת 1984 האייקונית? לא בטוח שתצליחו למצוא את ההקשר הרצוי. אולי המשוררת התכוונה לאיזה שילוב בין טראמפ, לבין קפיטליזם, אבל (כמעט) שום אזכור על אח גדול לא נמצא או נרמז בסרט הפשטני למדי והאחרון שהיא עובדת עליו.


האחות הגדולה | צילום: IMDB

לאחר ההיכרות המוקדמת תוכלו למצוא את דיאנה פרינס בתור אנתרופולוגית על עקבים. היא בודדה מאוד, במרבית שנותיה ומאז המבצע הנועז שחוללה אי שם באמצע שנות הארבעים, היא הלכה ואיבדה עוד ועוד חברים בעלי תוחלת חיים אנושית, שלא נדבר על אהבה אמיתית, מאז שסטיב טרבור הטיס את עצמו אל מותו, בטרם עת. צילום הפאן, אשר סורק את חדרה, מסמל על בדידות כמעט באטמנית והיא בהחלט מוצגת כאחת כזו. בלי תהילה ובלי יותר מדי חברויות.

וכמו באטמן, באחד הסרטים, היא מטפחת לה, שלא ביודעין איזו רידלרית, שהיא חננה, יפה וקלוצית רצינית, בדמותה של ברברה מינרבה (קריסטין וויג). דמות קלישאתית לחלוטין, שהולכת ומאבדת מאמינותה ככל שהסרט מתקדם לו וכלה בסופו, הכולל עבודת CGI שגררה תגובות מעריצים מאוכזבות וסתם סצנה שאפשר היה לשפר, ללטש ולהאיר באופן וצורה הרבה יותר טובים. לצד מינרבה, שתהפוך לה לצ'יטה שכולם יודעים ומכירים, ישנו גם דמות הנבל הראשית – מקסוול לורד (המגולם על ידי פדרו פסקל), איש עסקים כושל וחרטטן, שרצה שהנפט שלו יהפוך אותו ליותר גדול ממה שהפה שלו שידר.


לעשות את אמריקה גדולה שוב | צילום: IMDB

פדרו פסקל, עם שיער טראמפי, אמינות טראמפית וקיבעון טראמפי בכל הנוגע לתסריטאית וצוותה, מקבל תפקיד של נבל מבולבל למדי, שגם מגדיר את טיב ואיכות הסרט, אשר לא מתקרבים לשיאים של הסרט הקודם. הנבל הזה הוא לא רשע אמיתי וגם זו אשר מתיימרת להיות היריבה המושבעת של וונדר וומן, מגלמת את תפקידה הצורה סבירה, אך לא כזו שמאפשרת לבנות אמינות עלילתית הנדרשת מצמד נבלים בינוניים במקרה הטוב, שהמוטיבציה שלהם חלשה למדי.

בשביל לעגל את כל פינות השולחן, אשר נקרא "וונדר וומן 1984" – ישנה אבן עתיקה וקסומה, אשר מגשימה משאלות לכל מי שנוגע בה. אין אחידות בנוגע לאיך המשאלה מתגשמת או למה היא מתגשמת באופן כזה או אחר אצל כל סוגי המביעים, אבל כמו המון המון חורים, אשר נפערים לכדי בורות, עלילתיים, גם את זה מטאטאת ג'נקינס אל מעל לעננים של הסרט, עליהם רוכבת פרינס עם לאסו האמת שלה.


עזבו אתכם עלילה, ראיתם את השיריון החדש שלי? | צילום: IMDB

לא מעט פרטים נחשפו במהלך הצפייה בטריילר. הרבה חמידות ופס קול טריילרי משובח קנה אותנו ומשך אל תוך אולמות הקולנוע. אך אבוי! שוד ושבר! כיוון שאלו נסגרו בינתיים ורחוקים מפתיחה נראית לעין, לפחות בארץ ישראל. אין ספק שצפייה בסרט הזה באולם קולנוע הייתה עשוי להוות שיפור לחוויה בינונית מאוד, שמנמיכה את להבות האקשן ומותחת את קצוות העלילה, מפשטת יותר מדי את החוויה ומציגה בעיקר כתיבה עצלה, על גבול החובבנית.

מה שעבד לג'נקינס את גדות בפעם הראשונה מתרסק וקורס אל תוך עצמו בפעם השנייה. מה גם שהסגנון הקולנועי של הצגת גיבורת הקומיקס המפורסמת, כאילו לוקח כמה צעדים אחורה ומנסה להסתמך על סגנון זהה לזה שהיה מקובל בשלהי שנות השמונים והתשעים. תחילת הסרט וההצגה של הגיבורה, בעידן שבו היא קיימת, הזכיר נשכחות מסרטי סופרמן ובאטמן של המאה הקודמת. טוב או לא? אתם תחליטו, אבל ניכר כי במאה הנוכחית, הרוויה בשלל סרטי קומיקס, אשר תופסים כל פינה טובה בקולנוע, דווקא ללכת אחורה למקורות היה צעד שעשוי לשפר – אך לא כך הדבר.


בוא נעשה לך מייקאובר בגדים | צילום: IMDB

משהו בתמימות של וונדר וומן מהסרט הראשון כאילו גם נתקע שם ואיתה נתקעו לא מעט סצנות אקשן ורגעים מרגשים ומלהיבים. מה ששרד ודבק לסרט הזה הוא כמות גדושה של קיטש, מריחה אינסופית, נבלים קלושים ואינספור בורות עלילתיים, שכאילו הצופים מתבקשים להתעלם מהם, נוכח הכימיה בין גדות לבין פיין ואם אתם ישראלים, אז גדות בכלליות. אין ספק שהיא נפלאה ומותאמת לתפקיד, אבל הפעם הבינוניות הכללית של הסרט שואבת איתה את כל הצוות גם כן. כן, כן, כולל גל גדות.

אין ספק שנמצאת בעוכריו של הסרט העובדה שאיננו יכול להימתח, כאורכו בדקות, על קיר שלם באחד מבתי הקולנוע בסביבה הקרובה. זוהי בשורה נפלאה לחובבי הקולנוע האמיתיים. צופים אשר יתקשו לשאוב הנאה מסרט שמרביתו ומהותו המרכזיים הם צפייה במסך הגדול ביותר שנמצא ושמיעתו דרך מספר רב ביותר של רמקולים באולם קולנוע וכאשר המילה MAX תתקשר לגודל אולם הקולנוע ולא לשירות הסטרימינג שבו הוא משודר.


עוד אחת עם השיריון ודי | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
הראשון היה הפתעה מרעישה, עם או בלי קשר ישראלי לכוכבת שלו. הוא היה הסרט הטוב ביותר של אולפני DC והיה בו הכל מהכל. הסרט הנוכחי מתרסק, יחסית לציפיות ובעיקר נוכח העובדה שאין דרך עבור הגרנדיוזיות שלו לפצות על תוכנו.

משפט על הבמאית:
פאטי ג'נקינס הייתה יסודית בהרבה יותר שלבים בחייה, בתור במאית. הסרט הנוכחי, בלי קשר לזה שהיה לפניו, הוא פשוט דוגמא לכתיבה ובימוי, שעדיף שיילמדו על ידי הבמאית וזאת בכדי למנוע הישנות עתידית.

משפט על השחקנים:
גדות שוב מוכיחה את הלגטימיות שלה בתור כוכבת הוליוודית, על אף שאיננה שחקנית יוצאת דופן. היא וונדר וומן מושלמת. כריס פיין נהדר ביחד איתה ובכלליות, וויג ופדרו פסקל בתפקידים טובים, שלא מצילים את דמויותיהם וכמובן שיש הופעות אורחות מפתיעות יותר ופחות.

משפט על אורך הסרט:
ארוך! מדי....! לא מצדיק שעתיים וחצי בשום שלב שלו. חצי שעה או אפילו שלושת רבעי שעה היו יכולים להתקצץ בקלות.