נטפליקס בק 2 בק 2 בק: איך סיימנו את 2020 בקולנוע הביתי?

שנת 2020 הייתה בהחלט הכל חוץ מקלה, בכל הנוגע לייצור תכנים קולנועיים ולא מעצם העובדה שלא היו בתי קולנוע. הסטרימינג השתלט לאיטו ונגס בכל פיסה טובה של קולנוע וגם כאלו שחיכו, התאיידו אל המסך. נטפליקס הייתה בלא מעט שלבים המרוויחה הגדולה ועל אף התחרות שקמה בכל מקום, היא עדיין ממותגת בתור יצרנית תכני הסטרימינג המובילה. כיצד בחרו לסיים שם את שנת 2020 מבחינה קולנועית? הכי גדול שאפשר. האם זה עזר או יאוזכר בטקס פרסי האוסקר הראשון שלא יהיה מול קהל? הגיע הזמן לבדוק.


מאנק - הבלוז של מאנק

סהרוריות. מילה שיכולה לתאר את חוויית הצפייה בסרטו החדש של דיוויד פינצ'ר. רב האומן הקולנועי, שלא ביים סרט מאז "נעלמת" המשובח והעדיף לרוץ על "מיינדהאנטר" ; במדיום הטלוויזיוני, למשך חלק מסוים משתי העונות של הסדרה. פינצ'ר חוזר להתיישב על כס הבמאי, כאשר הוא חמוש בתסריט של אביו (אשר נפטר לפני כמעט 20 שנים), משנות התשעים ורוצה לספר את סיפורו של תסריטאי אחר. הרמן ג'יי מנקייביץ' היה התסריטאי שהתפרסם בזכות התסריט של אחד מהסרטים הגדולים והחשובים בהיסטוריה - "האזרח קיין" וכל שרצו לספר הפינצ'רים הוא איך הכל קרה עבורו וגם להשחיל את מאבק הקרדיטים, בזכותו התפרסם האיש, מעבר לכתיבת התסריט של אותו הסרט.


אני.......שיכור | צילום: IMDB

סרט של פינצ'ר מוגדר עבור כל חובב קולנוע בתור חגיגה לעיניים ולמוח. הוא אחראי לכמה מגדולי הסרטים של סוף המאה הקודמת וגם זלג לו אל המאה הזו עם יצירות מופת שהזמן לא חל עליהן. אבל וזה אבל עצום, ניכר כי משהו נסדק לו ביכולת של פינצ'ר למשוך אליו קהל רחב יותר, לפחות על פי הסרט הנוכחי. יותר מדי מאפיינים משותפים לטרנטינו ולסרטו האחרון שהיה כל כולו אהבה לתקופה בקולנוע ההוליוודי, אשר התבסס על ערימות רפרנסים ואין ספור קריצות לאנשי התעשייה ולעכברי הקולנוע, אשר ישמחו לנתח את הסרט בכלים החדים ביותר אשר ברשותם.

פינצ'ר מבליט את דמותו של הרמן ג'יי מנקייביץ', המכונה "מאנק" (כשם הסרט) בתקופה שבה כתיבתו הושפעה והתערבבה עם תום עידן בתעשיית הקולנוע ועם לא מעט לחצים פוליטיים. קולנוע בשירות הקפיטליזם והסיפור של תסריטאי חובב הטיפה המרה, פלירטוטים וכזה שהיה מעורבב עם אותו איל העיתונות - ויליאם רנדולף הרסט, עליו כאמור התבססה עלילת הסרט המפורסם, בגינו זוכה כיום מאנק לעדנה מחודשת. מנקייביץ' מקבל חקירה מקיפה בנוגע לזמנים שבין הכתיבה, לבין התאונה ולבין הערבוב הבלתי פוסק עם אנשי MGM ודרישותיהם וגם בזעיר אנפין דרישותיו של אחד - אורסון וולס, זב חוטב בן 25 שקיבל את החופש היצירתי לביים ולכתוב על מה שירצה; רק שייצור.


כל המסביב מושלם וגם אמנדה סייפרד, השאר....קצת פחות | צילום: IMDB

הדמויות אשר מקיפות את מאנק שטוחות במקרה הטוב, הטקסטים והקונטקסטים הפוליטיים מחייבים קצת יותר מהבנה מינימאלית בקולנוע, בפוליטיקה ובכלל. הרצף העלילתי והדחיסות של האירועים, השפה היומרנית והיומרות בכלליות, בכל הנוגע לקהל היעד והמסרים המשתקפים מהסרט מקשים מאוד את ההנאה בצפייה בו, מה שמותיר בסופו של דבר המון תחומים טכניים וכמובן משחק משובח של אולדמן המצוין, אמנדה סייפריד, לילי קולינס וצ'ארלס דאנס. הצילום בשחור-לבן והדיוק, בכל הנוגע לתפאורה ואלמנטים של צילום, אשר עוזרים לשחזר בצורה האמינה ביותר את התקופה הם, בסופו של דבר, חבל ההצלה של הסרט מהמערבולת המבלבלת והמתסכלת של פינצ'ר, שמוכיח שבקצה חבל התלייה עדיין נמצא קצה, אשר מיועד להצלה.




שמי חצות - השורד האחרון?

ג'ורג' קלוני רזה לתפקיד ואיבד גם הכרה במהלך הצילומים. הוא השווה את הסרט שאותו ביים, הפיק ובמסגרתו גם כיכב בתפקיד הראשי, לכמה מהגדולים, מהשנים האחרונות, שהיו בתחום המשולב שהוא מציע ואיך לומר.....הרים את הציפיות באוויר. התוצאה, מבחינת קהל המבקרים והקהל הרחב, הייתה התרסקות טוטאלית ושריקות בוז וירטואליות צורמות. מרבית הצופים דיברו על סרט מייגע, שבמסגרתו קלוני מצטיין דווקא בתחום המשחק וכושל בתחום הבימוי ואלו היו הדעות המקלות, המאמצות והמחבקות יחסית. השאר דיברו על סרט מייגע, מתיש וכזה שבהחלט קרס תחת הציפיות הגבוהות שהציב לו הבמאי וכוכב הסרט שבסוף תרם עוד יצירה בינונית לארסנל המפוקפק מאוד של נטפליקס.


צד א' מחפש איזור מספיק גבוה בשביל לדוג קליטה על מנת לתקשר עם צד ב' | צילום: IMDB

קלוני מגלם את תפקידו של אוגוסטין, מדען-אסטרונום מבריק, אשר נותר בתחנת מצפה כוכבים ומנסה ליצור קשר עם ספינת ה-אתר, זו שיצאה למשלחת לפני שנתיים, על מנת למצוא כוכב שאפשר יהיה ליישבו בחיים מיובאים מכדור הארץ, שבינתיים איך לומר זאת בצורה עדינה? קרס כמעט כמו הסרט תחת נטל הציפיות ממנו. למשלחת המצומצמת אין כל כך לאן לחזור והיחיד שיכול לבשר להם את רוע הבשורה הוא אותו אדם חולה סופני, שלפני שלושים שנה היה מהוגי הרעיון ליישב את אחד מירחיו של יופיטר.

מדובר בסרט תלת עלילתי, כאשר בקו העלילתי הראשון נמצא המדען הגוסס, אשר מנסה לקיים תקשורת עם הספינה ועל הדרך מגלה תושבת מפתיעה, שהקשר בין השניים מתבצע בעיקר דרך מבעי פנים. כיוון שאוגוסטין טובע בהמון שיער פנים וזקנו תופס את מרבית תשומת הלב, אז הוא יהיה זה שייצר את מירב הטקסטים הווקאליים והיא...תזרוק עליו אפונים, ציורים ושברירי חיוכים. קו העלילה השני כולל שחקנים מהשורה הראשונה: פליסיטי ג'ונס, קייל צ'נדלר ודייויד אוילואו, אשר מגלמים חלוצי וגם מכונאי חלל והם בעצם אוחזים, בשלב מסוים, חלק קריטי וניכר של העלילה ולבסוף ישנו קו העלילה הפלאשבקי והקצר ביותר, המכיל את הסיפור של אוגוסטין הצעיר, מדובב על פיו של קלוני, אך שגור בפיו של אית'ן פק (נכדו של גרגורי פק האגדי) באקט תמוה ובלתי נשכח.


צד ב' בדיון כיצד לדוג חזרה את צד א' | צילום: IMDB

זה אחד מאותם סרטים אשר רצוי לתאם ציפיות לפני הצפייה בו, כיוון שמדובר בסרט טוב בסך הכל. לא עמוס מדי ואפילו די נהיר; צד א' מנסה להגיע לנקודה מספיק טובה באיזור קרחוני ומסוכן, על מנת ליצור קשר מיטבי עם צד ב'. צד ב' מנסה להביא לכל תושבי העולם ובינם צד א', מקום חדש להתיישב בו ופועל על פי הקווים המנחים שפעם העניק צד א' וחלק מהם תראו בצד ג'. הבנתם? לא? אז תראו את הסרט שנראה כמו שילוב של כל כך הרבה סרטי חלל וסרטי מסע פוסט אפוקליפטיים, שבאמת קצרה היריעה מלפרט עליהם. זו עוד גרסה משולבת ז'אנר של סרטים שכבר ראינו, אהבנו ולא נתנגד שיציגו פעם נוספת באיחוד, לימי סגרים וקורונה.




הבלוז של מא רייני - הוליווד תעשה מזה הית' לדג'ר 2

על מנת לחתום את חודש דצמבר ואת שאיפותיה של נטפליקס לנציג אוסקר נוסף, היא שלחה את השחקן הגדול ביותר, אשר נפטר בטרם עת ולאחרונה. מותו של צ'דוויק בוזמן הותיר את הוליווד בשוק טוטאלי, נוכח העובדה שהוא החביא היטב את מחלתו גם תוך כדי צילומי הסרט שהביא לו תהילת עולם (וכן, זה היה דווקא "הפנתר השחור", שהיה רחוק מלהזכיר את תפקידיו הקודמים, שבהם גילם דמויות מורכבות הרבה יותר). השחקן הנפלא בתפקידו השני בסרט שהופק עבור נטפליקס (הוא גם היה בתפקיד קטן ומרכזי ב"הזהב של נורמן") וכזה שעשוי להביא לו את הפרס המיוחל, שיגרור אינסוף עיניים דומעות ברחבי אפליקציית זום, תוך כדי הענקת הפרס על תפקידו בסרט הנוכחי.


אני שוכב לנוח. חמש דקות ובא | צילום: IMDB

הסרט בהפקתו של דנזל וושינגטון, שממשיך לכבד את מורשתו ואת שורשיו והפעם פונה לעבד מחזה נוסף של אוגוסט וילסון, אשר עם חומריו כבר עסק בעבר, כאשר ביים וכיכב בסרט "גדרות", שבסופו של דבר זיכה את שותפתו לסרט באוסקר. אתם יכולים לנחש מי הייתה השותפה והיכן היא מופיעה גם הפעם? נכון מאוד, מדובר בויולה דיוויס, שהפעם מגלמת את האמא של מוזיקת הבלוז והנשמה השחורה - מא רייני. ויולה דיוויס בלתי ניתנת לזיהוי בתפקיד, אותו היא מבצעת באופן שאמור לזכות אותה במועמדות, לכל הפחות.

הסרט עצמו התקבל בתגובות מעורבות למדי ועם זאת, אי אפשר להישאר אדיש אליו ואל ההופעות, יוצאות הדופן, של כוכביו הראשיים. אפשר לחשוב שהוא עוסק בבלוז, אבל זו תהיה דרך לגרד את קצה הקרחון רק בשביל להתיישב עליו ולחכות להוא ירטוט ויימס מתחתינו. בין היכרות עם מא ולהקתה, לבין הרצון של האמרגן הלבן שלה לבצע הקלטה של אגדת הבלוז הזו, מקבלים הצופים המון טקסט על המון נושאים. כמובן שהיחסים בין האדם השחור לבין אלו שהוא סר למרותם, בצבע ההפוך ממנו, מרכזים את מרבית הנושאים, אבל לא רק.


איפה הקולה שלי!? | צילום: IMDB

בין שאר הנושאים, עליהם מתפתחים דיונים בחדר החזרות - מריבה, אשר הולכת ומתפתחת עם האל, רצון להשמיע את הקול דרך נגינה וכמובן גם על המקום והנפח שתופסת המוזיקה בחייהם של אנשים; וכן, גם המון על הבדלי הגזעים ועל הצורך לדעת ולהתאקלם בתקופה שבה שחורים היו יכולים לקבל סטטוס ומעמד מסוים דרך האומנות. המוזיקה ומא רייני בעצם מנצלת את הבמה שיש לה ואת הכוח העצום שיא צברה וזאת על מנת להכניס לאדם הלבן. לא מעט רגעים בסרט לוקחים את צמד הגיבורים שלו ושוברים את הדמות שהם מציגים כלפי חוץ, במבט ראשוני.

מא, שהיא דיווה בכל רמ"ח איבריה, ניחנת בלב גדול והמוטיבציה שלה זהה למוטיבציה של כל אדם שחור בשנות ה-20 וה-30; להצליח ולהצליח להכניס לאדם הלבן. לווי, המגולם על ידי בוזמן, הוא בעל מוטיבציה זהה ואף גדולה וטהורה יותר, כיוון שהוא בוסרי, בתחילת דרכו ובטוח שהמקום שבו הוא נמצא איננו בגלל מזלו הטוב, אלא בעבור כישרונו, עליו איננו מתוגמל מספיק. האינטראקציה בין השניים כמעט ולא קיימת, אבל כאשר הם נפגשים; מדובר במפגש של אש באש, שמשפריץ גיצים וניצוצות לכל עבר, בסרט קצר, קןלע והיישר לבטן הרכה.


יש לצ'דוויק את כל הזמן לחכות לאוסקר שלו | צילום: IMDB

מא רייני כנראה יזכה את משתתפיו בלא מעט מועמדויות אישיות וגם בתור סרט הוא נהדר, אבל חסר לו משהו בשביל להיות היצירה שתשבור את הכלים עבור נטפליקס ושאיפות האוסקר שלהם, בשנה שבה באמת הכל אפשרי. מדובר בסרט קצר למדי (פחות משעה וחצי), המתנהל בפרק זמן קצר ובאיזור מאוד ספציפי ומזכיר מאוד הצגת תיאטרון, עליה הוא בעצם מתבסס. הוא מצולם היטב, משוחק היטב ועושה המון כבוד לסיפור או לפחות למקטע חיים של גיבורי תרבות שחשוב לספר חלק מסיפורם.



וכעת.....הפנים קדימה, לשנה אפילו טובה יותר לנטפליקס. ורצוי גם לעולם כולו.