"טנט": כאשר נולאן תקוע בתוך הלימבו של עצמו

שום טריילר לא יכול היה להכין את הצופים בסרט למה שהם עומדים לצפות בו. שום רמזים בנוגע לעמימות והערפול של העלילה וגם על אף שאת הסרט כנראה תוכלו להעביר קדימה ואחורה ללא הרף, בשביל לנסות ולהבין קצת יותר טוב את נבכיה הסבוכים של העלילה, זה כנראה לא הולך לעזור לכם יותר מדי, או כמו שנאמר אי שם במהלך הסרט: ״אל תנסה להבין את זה, תרגיש את זה״. מדויק.

חמוש במילה אחת קצרה, בעלת היכולת להיכתב הפוך ובעלילה שהולכת הפוך ומסובכת פי כמה מאורכה של המילה שניתנה לתאר את הסרט יצא לו כריסטופר נולאן להציל את הקולנוע, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום וכפי שהכרנו אותו בעבר. הקורונה דחתה ודחתה ולא מעט הפקות החלו להשליך את עצמן בפני ענקיות הסטרימינג ואף הגדילו האחים וורנר, שכתוצאה מכישלונו היחסי של סרטו של נולאן, הודיעו בנוגע לעובדה שמצפה לכולנו שנה של צפייה טלוויזיונית גם בסרטים הגדולים ביותר שהם עומדים להוציא ועוררו תגובות מעורבות מצד מעריצים, במאים וכל מי שקשור לתעשייה.


הקולנוע מצד שמאל, האחים וורנר - בימין | צילום: IMDB

נולאן לא הסכים בשום פנים ואופן שסרטו יזלוג אל תוך אחד משירותי הסטרימינג, חיכה בסבלנות עד שקובידון יעשה הפסקה קלה בעליות הלא מתונות שלו והביא את הישועה, במהדורה מאוד מוגבלת, הישר אל תוך מסכי הקולנוע. הוא עשה זאת בשביל להביא את הבשורה, הוא עשה זאת בשביל שלא לראות את תקציבי הענק שלו מתבזבזים על המסך הביתי והוא עשה זאת בעיקר בשביל להוכיח לעצמו ולצופים ברחבי העולם שהקולנוע עדיין רלוונטי. בפועל התוצאה הייתה הפוכה, כאשר האחים וורנר חזו בהתרסקות והחליטו להזרים את סרטיהם לשנת 2021 היישר אל המסך הקטן. כן, כן, גם הגדולים שבהם.

בין אם הקולנוע רלוונטי או לא (הוא כן), סרטו של נולאן לא הצליח להיות היונה עם עלה הזית, המבשרת את סופו של המבול. הוא מרהיב, יוצא מגדר הרגיל בכל הנוגע לקונספט והרעיון שלו ונולאן לגמרי צריך לקבל גרסת "להיות בראש של..." משלו (במקום ראשו ג'ון מלקוביץ' כמובן), אבל על אף שבסופו של דבר ישנו רעיון כמעט די פשוט, נולאן מצליח לערבב את קערת הסלט הזו קצת יותר מדי ומותיר יותר מדי שאלות, שגם לאחר שהתשובות מוגשות על מגש של כסף, אתם כבר בסחרור מטורף ולא רוצים או מסוגלים לקבל את התשובות.


את תגידי לי בדיוק מה היה כאן עכשיו! | צילום: IMDB

הסרט מתחיל באופן די מדהים; בית האופרה באוקראינה תחת מתקפת טרור מתוחכמת והגיבור של הסרט, שאותו תזהו רק בשם: "פרוטוגוניסט&qu ot;, נזרק אל המערכה רק בכדי להיבחן ולקבל רמז מטרים כלשהו, בעבור מה שהוא הולך לחוות במהלך שעתיים וחצי מהחיים שלכם. הדמויות של נולאן עמומות וכמעט לא מפותחות, כאשר רק אחת מהן מתפקדת בתור הלב המפעם של סרטו ואילו השאר נראים כאילו נלקחו מהתבנית הגנרית ביותר שמצא נולאן מסרטי ג'יימס בונד. ובהחלט אי אפשר להתעלם מהבונדיות של הסרט ומעצם העובדה שנולאן לקחת את התבנית הזו וסיבך את אבי אביה.

סופרים רבע שעה מתחילת הסרט ואנחנו עדיין בתמונה ובהבנה, חכו עוד רבע שעה ותראו איך היעדים מתחילים להתפזר ואיתם המושג של "לאן הסרט הזה הולך". משימה מרכזית נזנחת ותתי משימות מגיחות לאיטן, על מנת למלא זמן ריצה של הסרט. בונד, כבר אמרנו? הרבה מושגים פיזיקליים על זמן וזמן הפוך נזרקים לאוויר. גם הדמויות מאבדות את זה ובוחרות "להרגיש" יותר מאשר להבין ובהחלט הסרט הזה הוא משהו שנולאן רצה שתרגישו.


רגע..מי ירה עליי ומתי? זה היה בדוך או בסיבוב? מה?! | צילום: IMDB

כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם אם תצפו בו על המסך הכי גדול שתמצאו לעצמכם בבית (אלא אם אתם ממש ממש עשירים ויש לכם בית קולנוע פרטי משלכם), החוויה הזו לא תשתווה לעולם לחוויה הקולנועית. הסרט הזה של נולאן זועק למסך בגודל של כל הבית שלכם, לאורכו ולרוחבו והוא עשוי בדיוק מכל אותם החומרים הנכונים, שיפצו על חוסר ההבנה הבסיסי והכללי ששורר בסרט.

וכן, גם לאחר שתחקרו על הסרט, תקראו את התסריט ואת ההסברים בכל רחבי הרשת, אתם עדיין תישארו עם לא מעט שאלות. בדיוק מה שנולאן רצה שיקרה לכם אחרי שהוא ערבב זמנים, זרק מיליון מושגים ומונחים עמומים ופוצץ לכם את המוח ואת הסלון במשך שעתיים וחצי. מיינדפאק מטורף שאפשר להבין חלק ממנו רק לאחר שיושבים בשקט וברוגע ומסדרים את חלקי הפאזל המבולגן שנולאן יצק אל תוך סרטו.


כמעט כמו החור במוח אחרי הצפייה בסרט | צילום: IMDB

האנס זימר נעדר הפעם, אבל רוחו בהחלט שוררת דרך לודוויג גרינסון שכבר הטביע חותם דרך כמה יצירות מוזיקליות נפלאות בסרטים כמו: "פנתר שחור", "קריד" וגם "המנדלוריאן" ;. המוזיקה העוצמתית והמכה, שמאפיינת את מה שזימר מייצר ב(כמעט)כל סרטי נולאן, עוברת לידיים צעירות יותר, אבל מיומנות בהחלט וכאלה שנותנות את התחושה שאפשר לשחרר קצת ולתת את החופש לזימר לעבוד על "חולית" (שאגב, ישתחרר לשירותי הסטרימינג באופן מיידי, על אף התנגדות הבמאי שלו – דני וילאנב).

"לשחרר" היא גם מילת מפתח בסרט, שעוסק ברעיון העמום של לחזור בזמן, לקפל ולעוות את אותו מונח שנולאן לא רוצה לתת לו מנוח. לשחרר מהכבלים של מושגי יסוד, אליהם הורגלתם, לשחרר מעצם העובדה שייתכן ולא תראו את הסרט בקולנוע בקרוב ובעיקר לשחרר מהניסיונות להבין מה בדיוק נולאן רוצה מכם בכל שלב ושלב של הסרט ופשוט להתמסר לחוויה הוויזואלית, הווקאלית ויוצאת הדופן שהבמאי, יוצא הדופן הזה, מפיל עליכם.


וואלה.....לא הבנתי כלום, גם תוך כדי הצילומים | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
אי אפשר להגדיר אותו במשפט, שניים או עשרים. הוא ייחודי, מרשים, מפוצץ, לא מובן, תאווה לעיניים ויוצא מן הכלל. הוא נולאן, גם אם לא הכי טוב שלו. הוא זועק את שמו וראוי להיצפות בבית הקולנוע.

משפט על הבמאי:
האיש שמסרב ליישר קו עם הוליווד, באופן רעיוני וגם לאחרונה בכל הנוגע לזרימה שלה אל תוך הטלוויזיות של כולנו בבתים, הוא האיש שהייתם רוצים להישאב למוחו ולו ליום אחד שלם. שום דבר לא שגרתי אצלו וזה לטוב ולרע. תצוגת תכלית של בימוי, מורכבות וקולנוע שמותאם לאולמות הקולנוע.

משפט על השחקנים:
קנת' בראנה כאילו נשלף מתוך סרט בונד, בתור הנבל. אליזבת' דביקי נפלאה והיא בעצם היחידה שאפשר להתחבר אל דמותה, מייקל קיין וקלמנס פואסי בהופעה מיניאטורית וגם אהרון טיילור ג'ונסון והיימיש פטאל בתפקידי משנה. מעל כולם רוברט פטינסון המשובח (שהוכיח לצופים שהם לא לבד, כאשר העיד כי לא הבין מה הוא קורא, תוך כדי קריאת התסריט של הסרט) וכמובן הכוכב הראשי, ההולך ומתלטש - ג'ון דיוויד וושינגטון, אשר גוזר לאט ובזהירות את החוטים של אביו, שכמעט וכבר לא נראים מעליו.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים וחצי, שאפשר להתייחס אליהן כמו שנולאן מתייחס לזמן בסרטו. סרט ברמת המורכות הזו היה זקוק כנראה ל(הרבה יותר זמן מסך) ועם זאת, הוא מתיש גם בגרסה הסבירה שלו ועדיף לו היה נחתך בחצי שעה לפחות.