"צלילי המטאל": רובן, תשמע...או שלא

אם לפני הקורונה הייתם רוצים ללכת לנסות ולהבין כיצד חווים עיוורים את העולם, לפחות באופן חלקי, הייתם ניגשים לאחת ממסעדות החשיכה ומקבלים טעימה מהחיים בעיוורון. אם תרצו אי פעם לקבל טעימה כיצד מתנהלים האנשים בעלי מוגבלויות השמיעה, כנראה שתזדקקו לסרטו של דריוס מרדר, אשר במסגרתו מככב ריז אחמד בתור מתופף שמאבד ביום בהיר אחד את שמיעתו וזאת על מנת לנסות ולהבין על קצה המזלג – חירשות מהי.


לא בתפקיד איסלאמיסטי וגם עם בלונד | צילום: IMDB

הקצב מתיש לעיתים, המחסור בשיחה אמיתית עשוי להוות מכשול, ישנם רגעים ארוכים שבהם פס הקול של הסרט הוא תיפוף עמום, רגעים של סאונד מטושטש ועוד כהנה וכהנה הדגמות לאיך זה נשמע (או יותר נכון לא נשמע) בעולם החירשים, אבל כל מה שצריך מצד הצופים הוא סבלנות וקבלה של הקונספט הזה ואז התגמול האמיתי מגיע. ההופעות הנפלאות והרגישות של אחמד ושל פול רייסי רק מעצימות את ההתעסקות ברעיון הנגיעה בטאבו של כניסה לעולמם של החירשים כמעט בתור צד פעיל.

מרדר כמעט דוחף את הצופים אל תוך התסבוכת המרכזית של הסרט, כאשר אנחנו פוגשים ברובן (כוכב הסרט המגולם על ידי ריז אחמד) לראשונה באמצע הופעה; שם במקטע מסוים הוא מבין שמשהו מתחיל להידפק בשמיעה שלו וההידרדרות, אשר צפויה להתרחש לאחר מכן לא מאחרת להגיע - בטיסה ישירה. המסלול שאחרי התגלית כולל את הקושי לקבל והרצון לדחות והוא מסלול ידוע וכמעט צפוי. מה שקורה לאחר שכל זה חולף ומסלול הריפוי והחישוב מחדש תופסים את הנפח המרכזי של הסרט, הוא כמעט בבחינת שתילה של הצופה בתוך ראשו של אדם חירש.


תגבירו את הסאונד. עוד, עוד.....לא שומע כלום | צילום: IMDB

הרבה יותר מדי לא תדעו על הגיבור הראשי, מלבד שמו: רובן והעובדה שהוא חסר אונים. כמעט עד לשליש האחרון של הסרט לא ייחשפו יותר מדי פרטים על רובן, מלבד העובדה כי שני אלמנטים מכוח הפרנסה הצנועה שלו, יש לציין, לא ישובו עוד. נחיתתו של רובן במרכז לכבדי שמיעה, אליו הוא מופנה בשביל לשקם את עצמו במסלול מזורז, הוא חבל ההצלה המרכזי שרובן או כל אדם במצבו יכול לקבל בכדי לעכל את מר גורלו ולצאת עם סיבות רבות לאופטימיות.

החלוקה של הסרט לשלושה חלקים היא חכמה, ממוקדת וחושפת בכל אחד מחלקיה טפח מאוד מסוים על גיבור הסרט ועל עולמו. החלק האחרון גם כאילו מחבר בין עברו לבין ההווה וחותם באחת הסצנות הנפלאות שבו את הסרט הנפלא הזה עם מסר עוצמתי אשר עושה את מה שהוא עושה לצופה וללא מילה אחת, כפי שקורה בלא מעט שלבים של הסרט.


המים הזורמים לא עוזרים לשמוע בחזרה | צילום: IMDB

קשה לספר יותר מדי על הסרט הזה מבלי לפגום בחווית הצפייה ובחוזקות שלו, שהופכות אותו לכל כך מיוחד. העלילה שלו מתקיימת בין אותם שלושה חלקים באופן מאוד מינימליסטי וריאליסטי והשלבים שאותם עובר גיבור הסרט בדרכו בין שתי נקודות בחייו מוצגים בצורה יוצאת מן הכלל, דרך צילום, סאונד ייחודי ובימוי מהודק ומדויק וכמובן דרך משחק יוצא מגדר הרגיל של הגיבורים הראשיים שבו.

עם כל הקושי בצפייה בו, יש בו משהו כובש ואמיתי כל כך, הריאליזם והדלת הפתוחה אל עולמם של חירשים הם יוצאי דופן בקולנוע של השנים האחרונות. כל כך הרבה מסרים ברמת מיקרו ומאקרו שעוברים ועובדים כל כך טוב מבלי לספר יותר מדי דרך מילים, אשר נשמעות והדרך בה המסרים מועברים הם הניצחון הגדול של הסרט, שסך חלקיו משתווה לחלוטין לשלם עצמו.


וואלה לא יודע איפה לחנות | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
מרגש, כנה, ריאליסטי ואמיתי כל כך. מאתגר לצפות בו מבלי להשתדל ולהחזיק מעמד ברגעים המעייפים, אבל הוא כל כך מתגמל, כך שרצוי לא לפספס.

משפט על הבמאי:
איזה פרויקט ביכורים מוצלח לדריוס מרדר, שלוקח על עצמו לביים את הסרט השני שעבורו כתב את התסריט (הראשון היה "המקום בתוך היער" עם ריאן גוסלינג). פנומנלי.

משפט על השחקנים:
אוליביה קוק ("שחקן מספר אחת") בתפקיד משנה, פול רייסי שהוא שחקן ומתורגן לשפת הסימנים ובן להורים חירשים גונב את ההצגה לחלוטין בתפקיד משובח וריז אחמד בתפקיד משובח וסוף סוף גם בסרט תואם.

משפט על אורך הסרט:
קצת פחות משעתיים, שאולי מתישות לעיתים, אבל שוב; מתגמלות כל כך.