"משפט השבעה משיקאגו": מה שבע?

בסרטו, מרובה הכוכבים, של אהרון סורקין, סשה ברון כהן הוא בהחלט זה שתופס את העין עם השיער ההיפי וההופעה הנונשלנטית והמבודחת, אבל לא רק. הגאון הקומי והשחקן הנפלא בזכות עצמו (וכאן שוב נגלה זאת מחדש) הוא לא המופע המרכזי בסרט הנוכחי, אבל הוא בהחלט אחד שמושך אליו את מרבית הזרקורים וכל זאת כאשר בעוד שבוע בדיוק הוא גם יגיע בתור המופע המרכזי עם "בוראט", השני לשמו אצל אחת מהמתחרות הגדולות בין חברות הסטרימינג - אמאזון פריים.

זהו סרט נוסף של אהרון סורקין בתור כותב (כרגיל) ובתור במאי (בפעם השנייה, אחרי "המשחק הגדול") והוא בהחלט מתנהל בקצב הסורקוני המוכר, כאשר אתם עשויים למצוא את עצמכם הולכים לאיבוד בין שלל הדמויות, המונחים ונפתולי העלילה והתקופה. אבל סורקין, כמו סורקין, יודע לאסוף כל צופה וצופה ולהשיב אותו אל מקומו בחזרה ולפקס אותו במרכז הכובד של העלילה, שהוא תמיד ברור ומובן, בכדי לזרום עם הסרט גם אם לא הכרתם בדיוק את דקדוקי התקופה.


שמע, אל תשכח גם לראות את הסרט שלי בשבוע הבא - הקזחי חוזר | צילום: IMDB

זה מדהים כמה שהסרט הזה רלוונטי לתקופה הזו, בישראל וברחבי העולם. אי אפשר שלא להסתכל על המאבק של "השמאל הרדיקלי" במנהיגות של המדינה, באותה התקופה. מנהיגות שהובילה אומה שלמה לכיוון אחד בלבד ועשתה זאת תוך כדי טשטוש והשתקת המרד האזרחי שהתקומם על ידי מספר זרמים, שרצו כמה תוצאות שהתנקזו לכדי אחת בלבד – החלפת השלטון. במקרה של ארצות הברית דאז, גם נדרשה הפסקת ההרג בווייטנאם, בעוד אצלנו רוצים את הפסקת ההרג של הקורונה כלפי האזרחים ומקור פרנסתם.

המאבק באותה התקופה וההשלמה עבור השביעייה, לכדי שמינייה, כלל גם את הפנתרים השחורים, שלחמו עבור שוויון. והנה קיבלתם עוד קונטקסט לשנת 2020 ולמאבק Black Lives Matter, אשר תפס תאוצה וזאת על רקע המגיפה המשתוללת ברחבי העולם. הרלוונטיות של הסרט שהפקתו החלה בכלל בשנת 2018 היא מדהימה, נוכח התקופה במהלכה הוא משתחרר. הפלטפורמה הייתה אמורה להיות קולנועית גרידא, אבל קורונה...אז...נטפליקס.


מורה מגניב כמוני לא היה לכם השנה עדיין | צילום: IMDB

שנת 1968 הטעונה כללה, ברקע שלה את מלחמת ווייטנאם וכמובן את המאבקים הפנימיים של הפנתרים והחתירה לשוויון. תנקזו לתעלה הטעונה הזו את שלל המנהיגים הבולטים שנרצחו בשנים האחרונות ותוסיפו לכך את העובדה שניקסון ישב בראש והנהיג גישה לא טולרנטית כלפי מפגינים ותקבלו רקע שכולו לבה. מספר תנועות לא קשורות, כביכול, שהגיעו למחות באופן לא אלים, לצד הוועידה הדמוקרטית בשיקאגו יצרו בסופו של דבר את ההפגנות, אשר היוו בדיוק את ההפך וכללו המון נפגעים בנפש. על המוקד הועלו שמונה ממנהיגי המאבק, שכל אחד הוא עולם ומלואו, גם אם לא צוללים אל תוך מרבית דמויותיהם.

סורקין מתחיל במחול שדים, כאשר הוא משליך אל תוך קלחת ענקית ורותחת מספר גדול של דמויות מנוגדות. בראשם מנהיגי המאבק עצמם, ששניים מהם הם היפים, שהגיעו בשביל הדאחקות ולסובב את המראה אל פרצוף הממשל ואילו שניים אחרים הם תוצר של תנועת המאבק בווייטנאם ומחפשים זיכוי וכניסה אל תוך עורקי הממשל, על מנת לנסות להשפיע מבפנים ומהווים את הצד המתון של המאבק. הפנתר השחור הוא הייצוג לפלח הקהל הייעודי שלו ויש גם עורך דין לוחמני מול שופט מתסכל ומכור מראש.


לא רוצה עורך דין לבן. שילחש לי הפנתר שם מאחור את התשובות | צילום: IMDB

סורקין יודע בדיוק מתי למשוך בחוטים על מנת ליצור מעורבות מלאה של הצופה, גם כאשר המשפט מתחיל להיכנס לשלבי ברברת. או אז הסרט עובר לעדויות פלאשבקיות, בשביל ליצור חיבור מלא אל עבר צרור עובדות שהיו צריכים הצופים להשלים, במקרה ולא הכירו את הפרטים המלאים. אין מלודרמה, יש מנה מסוימת של צידוד ודידקטיות, אבל התיאור של המאבק ושל השלבים מספיק מרגיש אמין ומדויק, מבלי לגרוע מאשמת אף אחד מהצדדים, לתרומתו לתוצאה הסופית.

זה בדיוק הסרט שעשוי להכניס את נטפליקס וסורקין למאבק מרובה בכמה חזיתות אוסקר, למרות שקצת קשה לדבר על התקופה הזו, מבלי לסייג באלפי סייגים את האופן שבו הולך להתנהל הטקס השנה, כאשר רבים וטובים נדחו או שהוזרמו ישירות לטלוויזיה ולשירותי הסטרימינג למיניהם. אין ספק שהאקדמיה השנה חייבת לבצע מספר התאמות, מעבר לאלו ההזויות שביצעה ממש לפני כמה חודשים. השאלה עבור הסרט הנוכחי נוגעת בכך שכאשר ישקע האבק הוא יוותר עם מספר אופציות או שסורקין יתחרט שלא הוציא אותו קצת יותר מאוחר.


אם אני מטה את הראש עוד, אני חוזר להיות הוקינס שוב | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
על אף העובדה שחלקכם יחשיב אותו למתיש ודידקטי לעיתים, מדובר בסרט משובח, עם קאסט יוצא מן הכלל ומרתק לכל אורכו ורוחבו. אחד הטובים ששחררה נטפליקס לאחרונה.

משפט על הבמאי:
אהרון סורקין משחק אותה במאי בפעם השנייה בלבד ושוב עושה עבודה נפלאה, מוכיח שלמרות שהוא כותב בחסד עליון, אין עובדה זו אמורה להעיב על איכויותיו בתור במאי.

משפטים על השחקנים:
סשה ברון כהן (מועמד לאוסקר על עריכה – "בוראט") מעל כולם ולו בגלל העובדה שתמיד הוא נחשב לאידיוט. לצידו בתפקיד ראשי נפלא – אדי רדמיין (זוכה האוסקר – "התיאוריה של הכל") וזו רק תחילת רשימת השחקנים הנפלאים שמשתתפים פה קצת יותר או טיפה פחות; מארק ריילנס (זוכה האוסקר – "גשר המרגלים"), פרנק לנג'לה (מועמד לאוסקר – "פרוסט/ניקסון&q uot;) מדהים בתור השופט, ג'וזף גורדון לוויט, ג'ון קרול לינץ', יאיא עבדול-מאטין השני (זוכה האמי – "השומרים") וקלווין האריסון ג'וניור בתפקיד קטן.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים וקצת. לא מורגש. מרתק לכל האורך וללא שיירים מיותרים.