אז מה (עוד) חדש בנטפליקס?

והפעם נטפליקס ממשיכה עם שיווק אגרסיבי של אדם סנדלר ומוכיחה פעם נוספת שלאחר כל עלייה (יחסית), המפלה ממתינה מעבר לפינה ומחכה להתרחש. תצוגה נוספת מגיעה מכיוון שמו של אחד מגדולי הבמאים במאה הקודמת וברצון של מעריצים וכאלו שגדלו על ברכי סרטיו של אלפרד היצ'קוק לייצר חידושים וניסיונות עדכון צבעוניים ליצירות נטולות צבע, שאולי מוטב היה שלא לגעת בהן ומאידך גיסא, עוזרות לייצר געגוע וכמיהה אמיתית ליצירותיו העל זמניות של במאי העל הבלתי נשכח.

יובי יציל את האלווין - לעולם אל תאמר נואש, אדם סנדלר

היהודי החביב עלינו בהוליווד(?) מתעקש לחזור לתפקיד אידיוט הכפר, או נכון יותר, העיירה. מי מכם לא גדל על סרטי אדם סנדלר האידיוט, עם המבטא הדבילי והפרצוף העקום? חלק לא מבוטל כנראה היה שם בזמן אמת, וצרך את הדמויות המטומטמות על גבול הפיגור השכלי שסנדלר גילם. בין אם גילם את שוטה העיר או זה המקביל לו בכפר או סתם את תפקיד הטיפש המקסים, הוא קנה לעצמו מעמד (מצחיק ומפוקפק בו זמנית) במהלך השנים וכמעט אי אפשר היה להזיז אותו מאותם התפקידים. בחלוף השנים זה הפך להיות מביך הרבה יותר, על אף שהצחוקים עדיין שם, והאשמה במבוכה היא כי ניכר שככל שקהל הצופים, שליווה את סנדלר מההתחלה מתבגר, השחקן היהודי מתעקש להישאר שם, תקוע ונטוע עמוק בתפקידי האידיוט המקומי.


בואו תנחשו באיזה תפקיד בחרתי הפעם | צילום: IMDB

אפילו בסרט שכולם כל כך רצו להעניק לו איזה אוסקר ("יהלום לא מלוטש"), הוא היה סוג של אידיוט ידוע ברחבי העיר, שפשוט ניווט את הסרט למחוזות קצת יותר שונים מאלו שבהם הוא שוחה ביום יום. בסרט הנוכחי שוב סנדלר מקיף את עצמו בכל החבר'ה הקבועים (קווין ג'יימס, סטיב בושמי, רוב שניידר, בן סטילר ושות'); מי בתפקיד קטן ומי בתפקיד יותר משמעותי והפעם הלוקיישן והעלילה השתנו קצת, ההומור פחות והמסר...ילדותי, עטוף בבדיחות גסות של החבר'ה, שרק בהוליווד, במעמדם ודרך כספם, מצליחים להשחיל בכל שנה קומדיה דבילית יותר ויותר מזו שעשו קצת לפני כן.

אז אחרי שסנדלר הוכיח שהוא שחקן לגיטימי יחסית, הוא עושה רוורס לתחילת המקפצה, מבצע פליק פלאק שבור, שגורם לו להתרסק על השפם המגוחך שהוא מתהדר בו במהלך הסרט. יובי הוא שוטה העיירה סיילם, שהתחביב שלו הוא...האלווין וגם לחמוק בכל השנה מכל ההצקות של ילדי ומבוגרי העיירה, שבזים לטיפשותו ועל אף טוב ליבו, מתקשים לראות משהו אחר מעבר להתנהגות המטומטמת והביזארית שלו. הוא מושא ללעג, אבל הוא כמובן לא לוקח את זה קשה מדי, כי הוא הרי די מטומטם וכל ההתנהגות הזו עוברת לידו וליד התרמוס השוויצרי והרב שימושי שלו.


בוא, נו...תביא בוסה קטנה | צילום: IMDB

כאשר האלווין מגיע פעם נוספת לסיילם, יובי יוצא במבצע הצלה עבור תושבי העיירה, שלועגת לו וזאת על מנת לשמור עליהם מישות מסתורית שגורמת לחלקם להיעלם. על אף ניסיונותיו הכנים להציל את המצב, כולם בזים לו, ברגיל, עד שהם הולכים ונוכחים לדעת שהאיום אמיתי. מדובר בעוד פרק מביך מאוד בפילמוגרפיה של סנדלר, שאפילו לא מצליח להוציא יותר מדי גיחוכים, שלא נדבר על כך שתמצאו את עצמכם במצב מאוזן בחלק מהשלבים של הסרט, כי אין גם יותר מדי עניין בעלילה הטיפשית ובבדיחות המטומטמות למדי, שהפעם עובדות באופן הרבה פחות טוב ומרגישות שנחרשו מכל כיוון אפשרי. רציתם אזהרה מההלאווין, קבלו אזהרה מאחד הסימפטומים שלו - סרט של סנדלר להאלווין. לא מפחיד, לא מצחיק ובעיקר מעורר רחמים.






רבקה - כשהצל הגדול מעליך הוא של היצ'קוק

בן וויטלי הוא לא וכנראה גם לא יהיה אלפרד היצ'קוק, אבל מה אכפת לו לחלום קצת? ואם כבר לנסות ולהיות היצ'קוק, אז למה לא לנסות לשחזר הצלחה על בסיס הסרט היחיד של היצ'קוק שזכה באוסקר על היותו הסרט הטוב ביותר. שאיפות גבוהות ובאמת ראויות להערצה וגם ביצוע טוב, גם אם מחוויר מעט אל מול זה המקורי של היצ'קוק. כל מה שוויטלי מבצע כאן הוא עדכון צבעוני לעלילה על זמנית, המבוססת על הרומן הגותי "רבקה" של דפני דה מוריאה, שראה אור לפני קצת שמונים ושתיים שנים. היצ'קוק ביים את הגרסה הקולנועית שלו לאחר שנתיים והשאר אגדה, שנכתבה באמת.


יש לך משהו מתחת לסנטר, בוא, אני אנקה לך | צילום: IMDB

הסיפור מתאר את עלילתה של אישה צעירה ונמוכת מעמד, אשר משמשת כבת לוויה לאישה מיוחסת ומבוגרת, ביום שמגיע הרוזן דה וינטר, זה מרגיש כאילו כל הכוכבים הסתדרו בשורה עבורה והיא מוצאת את עצמה לאחר זמן לא רב בתור ה-Queen Of The Caslte, כאשר היא מודעת לכך שהיא הולכת לתפקד בתור סותמת חור גדול מאוד; החור שהיה אהבת חייו של מקסים דה וינטר. בעוד השניים הולכים ומתאהבים במקום נייטרלי עבורם ושאינו האחוזה העצומה של דה וינטר, בשם מנדרליי, הכל סוכר, תותים וקצפת וכלום לא מכין אותה לחווייה, שהיא עומדת לחוות, כאשר תגיע למנדרליי עצמה.

אבל כמו שכל אחד יודע, אחרי סוכר, תותים וקצפת, הכל בסופו של דבר יעלה. הבדלי המעמדות והרמות מתחילים להיכנס לפעולה, בעיקר כאשר הצמד מגיע למגרש הביתי של מר דה וינטר וגברת דה וינטר הצעירה (שלא מתוארת באף שם, זולת זוגתו של האדון הרם) הולכת ומאבדת את עצמה בכלל ובפרט, מול עוזרת הבית הנוקשה והקשוחה של הטירה - גברת דנברס. אפשר להרגיש את הפערים הולכים ומתרחבים בכל רגע שהשניים בבית וכן, יש לסרט הזה ניחוח שונה לחלוטין, בעיקר כאשר אווירת ה-PC הקשוחה מרחפת מעל תסריט, שבו הדמות המרכזית היא אישה כנועה, שהולכת ומתפתחת בהתאם לבעלה.


אוי לא...ידעתי שאסור לגעת בנקניקייה והשעועית בארוחת הבוקר | צילום: IMDB

קריסטין סקוט תומאס, שמגלמת תפקיד משני בהגדרתו, בהחלט גונבת את ההצגה מלילי ג'יימס וארמי האמר, שלא מצליחים לדחוס מתוכם החוצה תצוגת משחק יוצאת דופן או כזו שתטיל את הצל הקטן ביותר אל מול ההופעות של ג'ואן פונטיין ולורנס אוליבייה בקלאסיקה של היצ'קוק. וויטלי, כאמור, רחוק מלהיות משהו קרוב להיצ'קוק, אבל הוא כן מצליח לייצר סרט משכנע, ששואב את הצופים ודן מחדש בסוגיות מרתקות על היחסים שבינו לבינה, הבדלי המעמדות והמגדרים וכיצד כל אחד צומח, בעיקר נוכח הבדלים משמעותיים שניכר כי אהבה לא תמיד תצליח להדביק בינם.