אז מה (עוד) חדש בנטפליקס?

נטפליקס הפכה מזמן לתחליף הברור למדיום הקולנועי המקורי, גם עוד בימי טרום קורונה והייתה השם הנישא בפי כל חובב סדרות וטלוויזיית בינג', אבל בימים אלו, כאשר הקולנוע לא מראה סימני התאוששות קרבים (בייחוד בארץ), היא גם האופציה הכמעט יחידה בארץ להיות המדיום היחיד והראשוני, במסגרתו תראו את הסרטים החדשים ביותר. נטפליקס, בתור מותג, ממשיכה לייצר להיטים ולהכתיב את הקצב, גם באופן הלוקאלי וגם כמובן עדיין בעולם כולו וזאת על אף שקמו לה יריבות מרשימות, ענקיות ובעלות תכנים טובים לא פחות.

בפינת הסרט, אשר מתיימר להרשים מחד גיסא ולעצבן מאידך גיסא, תמצאו את ידיו הכותבות והמביימות של צ'ארלי קאופמן אחראיות על כדור השינה הטוב ביותר שלא תצטרכו לשתות עם מים. קאופמן אולי לא מכוון לאוסקר, אבל לפחות להפיץ את סרטיו לקהל הרחב ואם צריך לשחרר את הסרט דרך נטפליקס – So Be It. בצד השני לחלוטין של המפה, של הז'אנר ושל השאיפות הקולנועיות, נמצאת האחות הקטנה של שרלוק הולמס, שאמנם מתהדרת בקאסט טווסי לחלוטין, אבל מגיעה בתור ערכת בידור פשטנית לגמרי ואין לאף אחד שום בעיה עם זה (אולי לארתור קונאן דויל ומספר מבקרים חמוצים ומלאים בעצמם). שנתחיל בטעימות מתאבנים לחגים?


אתה מגיע לשלט של נטפליקס? שים איזה סרט | צילום: IMDB


אנולה הולמס – האנומליה של הולמס

אם עיינתם בתקציר הסרט ברפרוף, ייתכן ופענחתם את מרבית ליבת הסרט. אחותם הצעירה של שרלוק ומייקרופט רוצה נתח מהבמה והיא תעשה זאת בחינניות ובדרך משלה, שאינה מקבילה לחומרת הסבר של האחים הבוגרים שלה. הסרט עצמו כולל את צמד האחים, בעודו מנסה להקצין את שניהם, בכל הנוגע לאופיים המקורי ואפילו מעביר זרם חשמלי קליל היישר אל תוך ליבו של שרלוק, על מנת להוכיח שיש כזה, המסתתר לו מתחת למעטה הקשיחות והרצינות על גבול האספרגר, שאתם רגילים לקבל מהדמויות ששורטטו עבור הבלש הנודע במהלך השנים ודרך אינספור הגרסאות.

הקצב של הסרט הוא קצב הולמסי מעודן ודרך הצגת הדמויות בו מקבלת את הייחודיות הקלילה והקולחת של הגברת אנולה הצעירה. אותה גברת קמה לה ביום בהיר אחד, על מנת לחגוג את יום הולדתה ה-16 ובמקום למצוא את אמה לצידה, היא מגלה שהיא נעלמה וכעת כל שנותר לה, הוא לזמן את צמד אחיה בכדי שיסייעו לה למצוא את האם האבודה. מייקרופט רוצה לייצר מאחותו ליידי ואילו שרלוק מגיב בקור רוח ואדישות יחסית לאחות שאותה לא ראה במשך יותר מעשור.


כן, שמעתי על קיומך. אני בטוח שאת שמעת על קיומי גם כן | צילום: IMDB

משם מתחילה לה הרפתקאה, אשר במסגרתה מנסה אנולה לאתר את אמה ועל הדרך כמובן אוספת לה דווקא מקרה בלשי, שיגרום לה לשרת מטרות דומות לאלו שאמה תכננה לשרת ובעצם הובילו להעלמותה. המטרות הללו עטופות בעטיפת שיוויון כללי וכוח נשי, שדי נדחף בכל הזדמנות שנייה לפני הצופים, באופן לא מעודן במיוחד, אבל עדיין לא כזה שעשוי לגרוע רבות מההנאה מהתוצר הסופי.

הסרט הזה גורר אחריו לא מעט באז, כמו שרק נטפליקס יודעים להפיק מסרטי להיט אותם הם מייעדים לקהל הרחב. הוא מתאר חוויית נעורים הולמסית מצד אחר, שאינו שרלוק. על אף הקלילות שבו, הצליח הסרט לגרור אחריו את אחת התביעות המוזרה, בעקבות הקווים לדמותו של שרלוק. מנהלי העיזבון של קונאן דויל הגישו תביעה כנגד נטפליקס, בעוון הפרת זכויות יוצרים ושינוי דפוסי התנהגותו של שרלוק, שהעז להביע רגשות, בעודם מתעלמים כמעט לחלוטין ממשחקו העצי למדי של הנרי קאוויל, שידע ימים יפים יותר, אפשר לומר שבסיס התביעה מגוחך אף יותר.


ככה היו משחקים ב"סטריט פייטר" של פעם? | צילום: IMDB

הסרט, שאמור היה לצאת לקולנוע בשלבים מוקדמים יותר של השנה, עבר באפריל לענקית המדיה, כאשר האחים וורנר הבינו שהמסך הגדול לא יהיה המקום בו יוקרן הסרט וכך נותר לו סרט מרובה כוכבים שבוי בין ארבעת הקירות הדקים של הטלוויזיה שלכם בבית. אל הגיבורה הראשית – מילי בובי בראון ("דברים מוזרים") התוססת הצטרפה הלנה בונהאם קרטר בהופעה קטנטנה וזניחה וסאם קלאפלין שוב הוכיח מאיזה חומר נדיר הוא קורץ, בתור מייקרופט הרשע למדי, יש לציין.

האם הסרט יבשיל לכדי טרילוגיה? האם יישאר בפינת הלהיט הזניח למדי שייעלם תיכף ומדי מהזיכרון הקולקטיבי של כולנו? ימים יגידו. בינתיים מה שנותר בתקופה ההזויה מאוד הזו, הוא לנסות ולקחת את הסרט הזה בקלילות, שבמסגרתה יצקה אותו נטפליקס על ראשינו ופשוט להנות ממנו, כפי שהתכוונו המשוררים.



אני חושבת לגמור עם זה – ויפה שעה אחת קודם

צ'ארלי קאופמן. השם לבדו יודע כבר לחלק את חובבי הקולנוע לאוהדים או מוותרים מראש על הצפייה בסרט. הבמאי שהיה ידוע הרבה יותר בתור תסריטאי שנפלאות מוחו הקודח יצרו כמה מהסרטים המרתקים של העשורים הקודמים (כתב תסריטים עבור ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״ ו״אדפטיישן״ של ספייק ג'ונס, עבור ״וידויים של מוח מסוכן״ של ג׳ורג׳ קלוני וכמובן עבור מישל גונדרי ב״המין האנושי״ ו״שמש נצחית בראש צלול״). ויש גם את "סינקדוכה ניו יורק״, במסגרתו הוא גם השתלט לראשונה על תפקיד הבמאי.


אני חושבת שכבר אפשר לגמור עם זה עכשיו | צילום.: IMDB

חלק בלתי מבוטל ממושאי תסריטיו הפכו עם הזמן לקלאסיקות על זמניות וייחודיות וחלק אחר נשכחו וטוב שכך. הפעם הגיע הזמן לעוד פרק שעדיף ויישכח כמה שיותר מהר, למרות שעל צופי הסרט הוא עוד עתיד להותיר רושם עז, בזכות אלפי האייקונים של סימני השאלה שיצוצו מעל ראשם, במהלך הצפייה בסרט. ככל שסרטו השלישי (השני שהוא שלו לחלוטין, אם לא כוללים את "אנומליסה" הנפלא, שביים בצוותא עם במאי האנימציה דיוק ג׳ונסון) הולך ומתקדם, כך הוא הופך פחות ופחות ברור. אחרי חצי שעה הקו הכללי עדיין מובן, אבל לקראת סיומה של השעה הראשונה הסרט הולך ומאבד כיוון קוהרנטי והגיוני ועושה דרכו אל באר התימהון שקרויה על שם מוחו של קאופמן.

זוג (ג'סי פלמונס וג'סי באקלי) נוסע לביקור אצל הוריו (טוני קולט ודייוויד ת'יוליס) בחווה. כל הנסיעה היא טוחנת לעצמה במוח שהיא חושבת לגמור את הקשר הזה וברור לה שזה לא יימשך, אבל חוט המחשבה הזה ניתק לא פעם בעבור שיחת חולין, שיחה ברומו של עולם או בשביל הכנה לפגישה עם הוריו. בבית הוריו המפגש מתחיל מוזר למדי, אבל הביזאר האמיתי מתחיל בשלב הקפה והעוגה. משם בורח קאופמן לדיונים שכלתניים על....מה לא בעצם? קולנוע, זקנה, מיזוגניה, קשרים וסתם ברברת שמצריכה אמצעים קיצוניים, על מנת לשמור על עירנות וזה כבר עובר לשלב שבו הוא בורר את המוץ מהתבן בצופיו ובודק מי נשאר ומי....חושב לגמור עם זה וללחוץ על כפתורי הזהב בשלט של נטפליקס.


מי שנשאר ער אחרון זוכה בפסלון החסינות | צילום: IMDB

קאופמן לא מפסיק להתחכם ובישורת האחרונה אף מפליא עם סיקוונס ריקוד ועוד אחד כזה של שירה ואם לא חוויתם התמוטטות עצבים עד לסיומו, אולי תצליחו לראות את כתוביות הסיום. זו בוודאות היצירה הכי פחות טובה שהוא כתב תסריט עבורה ובטח ביים ולחובבי הקולנוע השגרתי יותר אין מה לחפש אצל קאופמן, בסרט הנוכחי. בוודאות. יצירה קרה, מנוכרת ומאוד מתנשאת, על אף שחקניה המופלאים וגם לחובבי קולנוע מאתגר ומעלה שאלות, תהיות ודיונים תהיה חוויית הצפייה מאתגרת מתמיד, על גבול המענה. אם אתם אוהבים את הקולנוע שלכם מתוחכם או פשוט, עדיין רצוי שתתרחקו וככל הנראה תתקשו לפענח את זה של קאופמן.