"הזהב של נורמן": טרחן על הזמן

ספייק לי, לצערו או לשמחתו או שבעיקר לא מזיז לו, כבר הפך להיות שם נרדף להטפות חברתיות, עבור אפרו-אמריקאיים בכל הנוגע למהות הקולנועית שלו. צפייה בסרט שלו סוחטת אנחות עייפות, עוד בטרם החל הסרט. הדקות הראשונות גורמות לתפוס את הראש ולנסות להבין למה בכלל בחרנו בספייק לי, ההמשך דווקא קצת פחות, אבל ההמשך של ההמשך שוב מדגיש את מה שכולנו כבר יודעים מזמן, ספייק לי הולך לאיבוד וזאת בשם הרצון להפיל על הצופים אמיתות מרעישות, עם משנה תוקף אקטואלי.

גם הפעם גיבורי הסרט של לי הם חבורת גברים שחורים, הפעם בגיל העמידה וכולם רוצים לחזור אחורה בזמן, על מנת לנסות ולקבל סגירה נפשית וגם גשמית. ארבעת החברים מגיעים על מנת למצוא את עצמות מפקדם - סטורמין נורמן ,מתקופת מלחמה וויאטנם וגם כמה מטילי זהב שיעזרו להם לפצות על סיוטי המלחמה והמשקעים העמוקים שהיא הותירה בכל אחד ואחד מהם ובעיקר באחד מיוחד, שלוקח על עצמו נתח גדול מאוד מהסרט. פול הוא היחיד שמגיע עם שאר בשרו וגם היחיד שבריאותו הנפשית נפגעה באופן יוצא דופן מזו של חבריו, עד כדי התפרצויות ותגובות אלימות בלא מעט מצבים.


כולם בשביל אחד ואחד...כולם בשביל הזהב, קיצר | צילום: IMDB

לי משלב בסרט לא מעט קטעי ארכיון ובעיקר תמונות של גיבורי תרבות שחורים, על מנת להמחיש כוח שחור מהו וכמובן על חשיבותה של אחדות, בשם המאבק. הוא מספר את סיפורם של חבורה מגובשת לשעבר וכיצד הגיל והשינוי הקונספטואלי משדה הקרב, הפך אותם לישויות נפרדות, שעל אף שמפגינות לא מעט לויאליות ואחדות, עדיין המצב לא זהה לזה שהיה אי שם בשנות המלחמה בוויאטנם. המרכיב העיקרי שמאחד בין החבורה, הוא הרצון להביא את שרידי מפקדם לקבורה ראויה בארצות הברית ועם זאת ישנם לא מעט חורים עלילתיים, שדווקא מדגישים שהמטרה הזו לא תמיד מתווה את דרכה של החבורה.

אחת המגרעות בסרט, היא עצם העובדה שספייק לי מנסה לספר סיפור, ששולח יותר מדי זרועות ונותר תחת מטריית הדידקטיות והרצון לתקן את עוולות העבר, שככל הנראה לא משנה כמה יתוקנו או לא, זה אף פעם לא יספיק למר לי. העלילה מתחילה בתור סרט חברים, שיוצאים לטיול, אשר מביא עימו פלאשבקים, המאופיינים בכך שהגיבורים נותרים בגילם והמראה המבוגר שלהם, אבל הסביבה מוצערת בחמישים שנים. בכל פלאשבק כזה הצילום הופך את התמונה צרה יותר ולי מוכיח שמבחינה אומנותית, שום דבר לא חסר, פשוט הדרך הולכת לאיבוד ביער המוריק ועמוס המוקשים.


יאללה, מי מקים ראשון את אוהל הקמפינג? | צילום: IMDB

והעלילה בהחלט עולה על לא מעט מוקשים, כי בכל פעם שנדמה כי לי ננעל על כיוון עלילתי מסוים, הוא משנה כיוון וטון בסרט. הבמאי חוזר בלא מעט שלבים להטפות צדקניות, נותן לאחד הגיבורים למלמל טקסט משובש, שמרגיש מוגזם, מופרז ומנופח ואז חוזר לכיוון עלילתי שונה לגמרי ממה שהצופה מצפה, כל זאת בתיבול של פלאשבק פה ופלאשבק שם, שבעיקר מוציאים מפוקוס ותורמים די מעט לקוהורנטיות ולעניין העלילתי.

אז מה ספייק לי רוצה מאיתנו בסרט, בסך הכל? לדבר קצת על תיקון עוול לחיילים השחורים שיצאו למלחמה לא מוצדקת וגם כזו שלא שירתה אותם, על אף הזוועות שראו והיו אחראים להן. הוא רוצה לדבר על פוסט טראומה מלחמתית וכמובן עם קונטקסט לעובדה שהסובלים מהפוסט טראומה הם חיילים שחורים, הוא רוצה פה ושם גם להזכיר טקסטים של מרתין לות'ר קינג ועוד כמה גיבורי תרבות שחורים, בעיקר בקטע של ניים דרופינג ואם אפשר אז למה לא לזרוע קצת קטעי אקשן ומתח? שיהיה בטוב טעם. אה...ואל תשכחו לפזר קצת פנתר שחור (ודי רזה, אם לומר את האמת) מעל הכל.


זה עוד רחוק דרדסאבא? רחוק מאוד! | צילום: IMDB

לי ייקח את גיבוריו בין הרחובות, הנהרות והברים של סייגון, יעמת אותם עם מי שהיו פעם האויבים וכעת רחוקים מכך, על אף העובדה שחלקם מציג פצעים פתוחים שנפתחים, על בסיס הזנה מהעבר. ועם כל האמור, מה שהבמאי שוכח כמעט לגמרי, הוא להתמקד בשאר גיבוריו ומעדיף להתמקד באחד, שסובל מהפרעות פוסט טראומטיות, באופן המובהק ביותר ומרבית הסרט ניבט בעיקר מעיניו. בסופו של דבר, ייקח לי את הצופים למסע אל תוך הג'ונגל, עמוס הזכרונות ובו זמנית גם עמוס בחוויות חדשות שלא כולן יכולות להתאפיין בתור כאלו חיוביות.

ישנם לא מעט רגעים שהסרט קולח, מהנה ומעניין, אך אז הבמאי המוכשר הזה פשוט זורק הכל הצידה, מתמקד באמירה הפוליטית שלו ונסחף איתה על חשבון העלילה ועל חשבון זמן הריצה של הסרט וכך הוא מגיע לשעתיים וחצי, בלי למצמץ ותוך כדי שהוא מעייף את הצופים, שרק רוצים לראות איך כל הסיפור הזה ייגמר. ספייק לי ניסה שוב, עם המנטרה החוזרת, לייצר סרט שלא מיועד לכל קהל הצופים, אלא בעיקר לסבלנים ביניהם או לאלו שמעלימים עין ומקבלים אותו כפי שהוא.


בעבר היו זמנים...שהיינו צעירים | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
מעייף, כבר עם סיקוונס הפתיחה שלו, זורם במקטעים לא מועטים ומייגע בלא מעט מקטעים אחרים, בסך הכל מדובר בסרט סביר, שהתפספס בגלל העקשנות הבוטה של לי לייצר אמירה, שלא משתמעת לשני פנים.

משפט על הבמאי:
חשבתם שאם הוא יקבל אוסקר כלשהו אז הוא ישתוק או יירגע? הבמאי שרק חיכה שמה שהתפרץ בארצות הברית, קצת אחרי הקורונה ובמקביל אליה, יתפרץ שוב, בכדי שיוכל לנצל את המצב ולשחרר את הסיפורים שלו לאוויר.

משפט על השחקנים:
למעריציה המושבעים של "הסמויה" צפויות הפתעות נעימות מאוד בדמותם של קלארק פיטרס (אשר גילם את לסטר פרימון) ואייזאה וויטלוק ג'וניור (שגילם את קליי דיוויס וה-שיייייייייייט המפורסם שלו), אבל הכוכב של הסרט – לטוב ולרע הוא דלרוי לינדו, שמשחק נפלא לפרקים וממש ממש מוגזם לפרקים אחרים. עוד בקאסט: צ'דוויק בוסמן, ז'אן רנו, מלאני טיירי ופול וולטר האוזר ("ריצ'ארד ג'ול").

משפט על אורך הסרט:
וואו, איך הוא הגזים. שעה פחות והיה עובר הרבה יותר חלק בגרון.