"55 צעדים": עוד כמה צעדים כאלו ויהיה בסדר

עוד שנייה וחוזרים אל בתי הקולנוע (או שלא) ויש הזדמנות להשלים ולהדביק קצת פערים ואם בפערים עסקינן, מוזר מאוד לנסות ולהפנים כיצד סרט, שמובלט בזכות צמד השחקניות המוכשרות שלו, יורד באופן כזה בוטה מתחת לרדאר הצפיות, הביקורות ותשומת הלב הכללית. "55 צעדים", אשר במסגרתו סיפור אנושי, משפטי ומוסרי מעניין וחשוב, שגם הצטייד בזוג שחקניות יוצאות מן הכלל ועוד שחקן תומך נפלא, כמעט ולא מקבל מספיק חשיפה ויחס, לעומת רבים וגרועים, שמדלגים בין כישלון קופתי לכישלון קונספטואלי והלאה.

אלינור ריזה, המגולמת על ידי הלנה בונהאם קרטר, היא חולת נפש, שבסצנה הראשונה של הסרט מסוממת בכוח ונלקחת בניגוד לרצונה, על מנת לקבל זריקת הרגעה בישבנה. באפס כוחות ובראש כמעט ולא צלול, היא ניגשת לעמדת הטלפון ומזמינה לעצמה עורכת דין, על מנת שתאבק את המאבק הצודק שלה במוסדות לטיפול בחולי רוח. למלאכה ניגשת, בפרו-בונו כמובן, עורכת הדין הוורקוהוליסטית – קולט יוז ומתחילה מאבק ממושך במוסדות הללו, על מנת לאפשר לחולים להביע דעה, בנוגע למינון התרופתי שהם מקבלים, במידה והם במצב סביר להגיב בכלל.


אני רוצה אותך | צילום: IMDB

משם הסרט נלקח באיזה שהוא סוג של מסלול ידוע מראש, כאשר השתיים נכנסות למאבק משפטי וכמובן מתחברות, על אף הניגודים המאוד קיצונים בין דמויותיהן. האחת היא עורכת דין מאופקת מאוד, סבלנית ומכילה, שבעברה הייתה גם אחות ואילו השנייה היא המטופלת, שהיא רוח חופשייה, שמקבלת המון פסים חופשיים לומר ולהתנהג איך שבא לה, בגלל מחלת הנפש שלה ועל הדרך היא גם מצליחה לחדור אל תוך ליבה ונפשה של עורכת הדין הבוקית והקורקטית ומאזנת אותה (כמעט) לחלוטין, בהתנהגותה וברוח המאוד משוחררת (אפילו קצת יותר מדי משוחררת) שלה.

שתי השחקניות מגלמות תפקידים די אמינים ומעניקות חסד לדמויות, בכך שהן יוצרות קירבה מסוימת זו לזו ואל הצופים, כמובן. עם זאת, קשה לומר שהסיפור מעניין ברמה שהופכת אותו לכזה, היוצא דופן מאחרים מסוגו והוא נותר בתור סיפור שהקולנוע חייב לספר לצופיו, אבל לא מעבר לכך. בילי אוגוסט, במאי הסרט, לא מצליח לייצר משהו מעבר לחברות ובליל מונחים משפטיים, ברגעים שבהם ישנו שיח בבית משפט. האנטיגוניסטים מקבלים זמן מסך קצוב ומועט ואילו צמד החברות נראות כאילו הן מעבירות את הזמן בין מאבק כזה לאחר.


עכשיו תתבעי את ההוא | צילום: IMDB

הקשיים האישיים ובכלל סיפורה האישי של קולט מובאים על קצה הקרחון והיא מרגישה מרוחקת במהלך שלבים רבים של הסרט, גם כאשר היא מעיזה לקשור את הקשר הצפוי עם אלינור. ועל אף העובדה שהסרט מרגיש בשלבים מסוימים מרוחק ולא צולל מספיק עמוק פנימה, הוא עדיין מצליח למצוא את עצמו מתפרס על חלקה לא קטנה שנמתחת על כמעט שעתיים של עלילה, שהיא מוצקה וטובה במרבית שלביה, אבל חסר לה הפלפל בכדי לעשות אותה ממש מצוינת ובלתי נשכחת.

מדובר בסך הכל בסרט טוב, שכמו רבים ואחרים כדוגמתו, עושה עבודה טובה בהצגת הסיפור האמיתי החשוב, שמאחורי התסריט, אבל התסריט עצמו לא מצליח להבליט את החוזקות האמיתיות שלו, בכזה אופן שיגרום לצופים להימשך בחוזקה ולהישאב אל תוך העלילה שלו. על החוסרים הללו מפצות השחקניות הראשיות, שמבצעות את עבודתן נאמנה ובסיום הסרט בהחלט תוכלו לסמן "V" גדול על עוד חוב שהצלחתם לסגור אל מול הוליווד בתקופה הקורונה ולקוות שמעתה חוזרים לצפות בסרטים על מסך קצת יותר גדול.


בואי, אני אביא לך טיפ | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
על אף שהוא כמעט הועלם באופן בוטה, בהחלט מדובר בסרט שעושה את העבודה. מספר סיפור חשוב ועם זאת, עדיין לא מספיק מושך, בכדי להותיר חותם משמועתי בתור סרט בקולנוע.

משפט על הבמאי:
בילי אוגוסט קצת מתקשה לשבור דפוסים מוכרים של סיפורים המבוססים על מקרים אמיתיים ולא מצליח לצקת ערך מוסף בסרטו, מעבר להצגת העובדות באופן יבשושי יחסית.

משפט על השחקניות:
הלנה בונהם קרטר שוב מציגה כמה איכויות יש לה, כאשר היא משנה צורה, מבליטה לסת ומשווקת את עצמה נפלא בתור.....חולת נפש. כמעט כרגיל. הילארי סוואנק בתפקיד עורכת הדין המצפונית שפעם הייתה אחות וכעת רוצה להיטיב עם העולם. לצידן, בתפקיד לא גדול, אבל גם לא קטן – ג'פרי טמבור הנפלא.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים שהיו צריכות להתקצר לשעה וחצי, במקסימום.