"מותו וחייו של ג'ון פ. דונובן": דולאן, כאן זה לא קאן

יש משהו לא הוגן בשיפוט של הבמאי הצרפתי-קנדי; קסאבייה דולאן, לסרט ראשון שלו בשפה האנגלית. האיש שביים את סרט הבכורה שלו בגיל 19 ומאז הקריירה שלו נמצאת בנסיקה, מרגיש איך זה להיות בצד החד והדוקר של מבקרי הקולנוע והצופים ושוב, לא כל כך בצדק. מדובר ביצירה יפיפייה, עם שחקנים נהדרים ותוצאה סופית מרגשת, גם אם לא לאורך כל הדרך נשמר כל עניין הרגש, שמשמש בתור הלב המפעם של הסרט. ישנם רגעים מאולצים, אבל הם נבלעים היטב אל תוך רגעי הקסם של דולאן ושל עלילת הסרט שלו.

אולי הבחירה בקיט הרינגטון לא הייתה מקרית, על מנת שיגלם את גיבור הסרט - אותו ג'ון פ. דונובן, שהפך להיות כמעט גיבור תרבות בזכות סדרה לצעירים, שחצתה גבולות, גילאים ומגדרים. ככל שג'ון (לא סנואו אלא פ. דונובן) הולך, מתפרסם וצובר מעריצים, כך הוא מרגיש בודד יותר ויותר, בעודו מתקשה למצוא חיבור רגשי אמיתי עם אנשים, שאינם קשורים למשפחתו וגם עם הצד הזה בחייו ובעיקר עם אמו (המגולמת באופן נפלא וקצרצר על ידי סוזן סרנדון), לא צולח ג'ון את הסיפור.


אמא, או אמא, חבקיני חזק | צילום: IMDB

האדם היחיד שאיתו מצליח לתקשר ג'ון הוא עם רופרט, ילד צעיר, שעקר מארצות הברית לאנגליה וגם מתקשה למצוא את מקומו במסגרת החדשה שאליה נקלע. הקשר בין השניים מתנהל דרך מכתבי מעריץ של הילד הצעיר, שעליהם משיב ג'ון ובהרחבה מפתיעה מאוד ועל הקשר המיוחד מספר רופרט הבוגר כעשר שנים לאחר שהכוכב האהוב עליו עזב את העולם במפתיע ובגיל צעיר למדי ובעצם מרבית הסרט היא שחזור דרך עיניו של רופרט לעולמו ולעולם שאליו הכניס אותו, דרך מכתביו, ג'ון דונובן.

הקפיצות בעלילה אולי עשויות לבלבל מספר צופים, אבל הסיפור והדרך להצגתו הם פשוטים מאוד ודולאן כמובן עושה מאמץ לבצע הגשה בסטייל הכל כך ייחודי שלו, הכולל צילום, עריכה ודיוק רב באמצעים הוויזואליים, על מנת לחפות על חוסרים או בלבולים עלילתיים כאלו ואחרים. העלילה מתנהלת במקביל, כאשר רופרט הבוגר מציג את נקודת מבטו אל עבר רופרט הצעיר, שחולק בזמן מסך ביחד עם דונובן המלנכולי.


שנייה מסיים לקרוא את המכתב וזז לישון, אמא... | צילום: IMDB

לאחר שצבר הצלחות כמעט בלתי אפשריות בגיל צעיר מאוד, דולאן מטפס על שלטי הוליווד ומגלה שהטיפוס הזה עשוי לשרוט אותו בלא מעט אזורים בגוף. המבקרים לא אהבו והסרט לא ענה על ציפיותיהם ועם זאת, חובה לציין כי מדובר דווקא בסרט נהדר, שעוזר להכניס, גם אם באופן הכי צפוי שאפשר, את הצופים אל לב ליבו של הסלב הגרנדיוזי המצוי. עולם משופע בחומריות, הבזקי מצלמות וחיוכים מזויפים, שנועדו לחפות על ריק עצום מבפנים ועל הקושי הגדול בהכלה של המצב והסיטואציות אליהן נקלעת אותה אושיה מפורסמת.

אם תחפשו ותנסו לנבור מתחת לפני השטח, הרי שלא תקבלו סרט שמנסה להעניק משמעויות עודפות לתוכנו ועלילתו, יתרה לכך, כאשר רופרט הבוגר מואשם על ידי המראיינת שלו באופן מסוים, כי הסיפור רחוק מלעניין או להרגיש אותנטי ומקורי, הוא פוצח במונולוג מתובל בקיטש, שבסופו דווקא חש מאוד אמיתי, גם עבור תפקידו בסרט וגם עבור הצופה הנייטראלי, שמחפש את הדחיפה הרגשית הנוספת אל עבר הסרט.


חמש דקות בלי מצלמות. אפשר לנוח רגע | צילום: IMDB

ודולאן, כאילו כדי לצפות את העלילה הפשטנית שלו בערכים נוספים, מוסיף משחקי מצלמה ושם דגש על הוויזואליות, בכדי להשאיר את החותם הכל כך מיוחד שלו על הסרט. הסרט יפייפה מבחינה וויזואלית, מרחיב את הלב ומרתק, כיוון שהוא שם במקום מאוד ממוסגר את החיים הלא פשוטים לכוכב אינסטנט, שמתקשה לבלוע את הצפרדע הקופצנית הזו שנעה בין הצלחה לבין דיכאון.

הבמאי הצעיר יודע בדיוק כיצד לספק נגיעות עלילתיות בנוגע למספר נושאים, אותם הוא מעוניין לפרק ולפרוק. הוא מציב במרכז את יחסי האם והבן, שני אחים וכמובן החיים בצל הפרסום וההשלכות שלו על נפש האומן המיוסר או ההולך ומתייסר, מבחינה נפשית. סרטו השביעי של הבמאי הצעיר והמהולל הוא אולי לא מה שציפו המבקרים שיהיה, אבל הוא בהחלט סרט נהדר שעונה על (חלק מ...) הציפיות והרף הגבוה שהציב דולאן בפני מעריציו.


עדיף שלא יקרא את הביקורות ויתמקד בפרויקט הבא שלו | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
מבוים ומבוצע היטב ועל אף שהולך לאיבוד לעיתים, הוא מוצא את המחילה הרגשית, על מנת להתייצב חזרה.

משפט על הבמאי:
הילד בן שלושים (ואחת) ויש לו חום גבוה! אחרי היירוטים של המבקרים והצופים, הגיעו הזמן לשלוח לו קצת נחת בבקבוק.

משפט על השחקנים:
קיט הרינגטון מושלם לתפקיד, בתור אחד שעדיין ניזון מהצלחה ענקית וחסרת תקדים, ג'ייקוב טרמבלי ונטלי פורטמן, בתור בן ואמו. הלוחמות הוותיקות: קת'י בייטס, סוזן סרנדון וטנדי ניוטון בתפקידים מלווים ודי חסרי משמעות ואפילו מייקל גמבון קופץ להגיד שלום ולחתום על תפקיד קטן וחשוב.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים וקצת. הרגיש בלא מעט שלבים כאילו הוא צריך להתקצר, אבל לא דרמטי.