"התקופה היפה בחיי": יפה, יפה, שבא לבכות...

ניקולאס בדוס, במאי הסרט, לא היה מאמין שהסרט האחרון שלו יהפוך להיות אייקון שמזוהה עם תקופת הקורונה, לפחות בישראל. מבלי להתכוון או לחזות מראש, קיבל סרטו של בדוס הופעות טרום בכורה ובכורה קולנועיות, שנערכות מחוץ לפסטיבלים מקומיים. הסרט, בעל השם הכל כך מתאים לתקופה הנוכחית, ערך הופעות בכורה מחודש במתחם הדרייב אין בתל אביב - בחניון של היכל קבוצת שלמה. עד מאתיים רכבים הדליקו מזגנים והחזירו ימי קדם למציאות שונה לחלוטין, במסגרתה צפייה בסרטים מתוך רכב הופכת להיות שוב נושא לגיטימי ואיזה סרט מתאים יותר להעלות נוסטלגיה בתקופת הקורונה, בדרייב אין - דאז וסוף סוף באולמות הקולנוע - היום, מאשר סרטו של בדוס, שנושא את השם, שכנראה החזיר הרבה צופי דרייב אין בעברם...לעברם.


ככה ראו סרטי קולנוע פעם...כלומר, בקיץ שעבר | צילום: ekathimerini

הפעם הטכנולוגיה שונה לחלוטין מאשר בתקופות עבר וזיהום האוויר הוא אישיו, מה שאמר שהפתרון היצירתי והזמני מאוד, אשר הוצע לפני כמעט שנה בדיוק והיה לסגור מאתיים מכוניות בתחילת אוגוסט, באוויר התל אביבי החם והלח והצביע על דבר אחד בלבד - מזגן דלוק. תוסיפו לכך את העובדה שבאותה התקופה היה חשש ממשי מהקורונה גם בחוץ וכל רכב יעדיף להסתגר עם עצמו ותקבלו מציאות קצת מעוותת, על אף שהיא עשויה להיות נחמדה. מעל הכל שיחק האלמנט של קהל, הצמא לצפייה בקולנוע על מסך גדול וגם העובדה שכל רכב יוכל לגלוש על תדר ברדיו, שיספק לו את הסאונד ותקבלו פיתרון לא אפוי עד הסוף, אבל עדיין....היה מדובר בפיתרון לכל הכמהים לקולנוע בשנה שעברה וכעת...חזרנו לאולמות וגם קצת לקורונה.

סרטו החדש של ניקולאס בדוס פונה אל קהל הצופים שלו עם השאלה התמימה הזו, בנוגע לתקופה המאושרת בחייו של כל צופה וכמה שהיא רלוונטית לתקופה הנוכחית? רצונו של בדוס, הוא לייצר חיבור, דרך השאלה הנוגעת באיזורים העמוקים והאינטימיים ביותר בחייו של אדם. הפנייה נעשית קצת אחרי שהוא מציג את האופן שבו הוא עומד לבצע את הרעיון, אבל המטרה הולכת ומתבהרת ככל שהסרט מתקדם. הסרט נוגע בעיקר במצוקותיהם של בני הגיל השלישי ובשחיקה מחיי הנישואין הארוכים, אחרי שכל הציפורים כבר עזבו את הקן ממזמן וכל מה שנותר זה האחד את השנייה, שמעל הכל מכסות את השניים שנים רבות בגילם וביחד, בכלל.


התקופה המאושרת בחיי הייתה שלא היינו צריכים ללכת עם מסיכות | באדיבות סרטי נחשון

לא מעטים הם המקרים שבמסגרתם בני זוג מבוגרים מפרקים את החבילה, לאחר שכל הילדים שלהם התמקמו בקן פרטי משלהם ומחפשים את היעד הבא, קצת לפני שהחבילות האישיות שלהם מתפרקות. סרטו של בדוס מגיע בשביל לנסות ולבחון לאן הולכים כאשר החבילה מתפרקת ובעיקר לבדוק האם עדיין נותר הניצוץ שייתכן ויצליח להצית אש מחודשת ולאן, אם בכלל, אותה האש מנותבת.

הסרט נע סביב התשוקות והרצונות של כל משתתפיו; בין אם מדובר בתשוקותיהם הדועכות או המתעוררות מחדש של זוג מבוגר, שזקוק לשינוי כיוון או תשוקותיהם של זוג צעיר יותר, אך מתוסבך וכולל במאי צעיר (למדי) ושחקנית מוצלחת למדי, שמנסים לנווט את מסלול חייהם אל מקום קצת יותר יציב. בדיוק להיפך מבני הגיל השלישי, שדווקא זקוקים לזעזוע וטלטלה, בסירה שמובילה אותם במהלך חייהם בזרם שקט, קבוע ונעדר ריגושים מיוחדים.


האח הגדול, הוא הפעם קצת יותר צעיר | באדיבות סרטי נחשון

דניאל אוטיי, אחד מגדולי הדור(ות) בקולנוע הצרפתי, שוב לוקח על עצמו תפקיד ראשי שתפור על מידותיו באופן מדויק ומייצר ממנו מעדן, בזכות כישרונו והביצוע המפעים שלו. הוא מגלם את ויקטור, אדם שהפסיק לעבוד לפני שנים ובעיקר מייצר מרמור ואנטיגוניזם לסביבתו ובעיקר לאשתו, מריאן (פאני ארדן), שרוצה לתבל את חייה הבוגרים, בקצת יותר מבעל ענתיקה, אשר תוקפו עומד לפוג בכל רגע. מריאן, בסופו של דבר עושה את הצעד ועוזבת את ויקטור בלילה עכור במיוחד, משליכה אותו עם מזוודה קטנה אל מחוץ לבית ולא מסתכלת לאחור.

ויקטור, לעומת זאת, לא מרשה לעצמו להיכנס לדיכאון ארוך מדי, כאשר הוא מקבל הזדמנות בזכות תוכנית מיוחדת, המעניקה לאנשים (בעלי ממון, בדרך כלל) את הדרור לבחור ולשחזר תקופה מסוימת מהעבר - שלהם או סתם כזו שהיו רוצים להיכנס לתוכה. בעל השמחה נכנס לעולם מעוצב כפי שזכר או שזכור בכלליות והוא פוסע בין ים של שחקנים מקצועיים, שכל תכליתם היא לשרת אותו ולהעניק לו את השחזור הקרוב ביותר לזיכרון שאותו רצה לחוות פעם נוספת או כמובן לסיטואציה, שרצה לקחת בה חלק ולא הייתה לו את ההזדמנות מפאת גילו, מוצאו וכדומה.

[/img]
גם התגעגתי שאפשר היה לגעת בידיים של אחרים ללא כפפות | באדיבות סרטי נחשון

ויקטור בוחר בחירה מעניינת, אשר מחזירה אותו לימי צעירותו ולמפגש עם אהבת חייו, בחירה שעשויה להצית אצלו מחדש את אש האהבה, אבל מסבכת לא מעט את העניינים בעבורו ובעבור חלק מחברי הצוות המתפעל. הבמאי הצעיר שמנהל את הסיטואציה, מוצא את עצמו נשאב עמוק מאוד אל תוך עבודתו ומהווה חלק בלתי נפרד מעלילת הסרט, כאשר חברתו היא השחקנית הראשית בעלילת התאהבותו מחדש של ויקטור והאינטראקציה שלו עם ויקטור, עם חברתו ועם העובדה שהוא צריך להיות בצללים הופכת למסובכת מרגע לרגע.

הסרט מהרהר, אם כן, על זוגיות באופן עמוק ועל שחיקה וכיצד בעצם לנסות להתניע מחדש בגיל, שבו ההתנעה דורשת חומרים שאינם מן הטבע. ההתייחסות לנושאים הללו היא אלגנטית, קומית ושנונה ובכל שלב אי אפשר שלא לראות את ההשפעה העצומה של השחקנים על הסיטואציה ועל מה שהסרט משדר לצופיו. הסרט מתפצל לעולם המציאות ולעולם הפנטזיה המבוססת על מציאות מהעבר ומציג את העובדה שבשביל להגשים פנטזיה, לא צריך ללכת יותר מדי רחוק, אל עולמות מקבילים, פשוט לקיים נסיעה קלילה בזמן ולשוב לתקופות בהן האושר לא נמדד, כי הוא פשוט היה קיים.


חבר'ה...לא לשכוח לשמור מרחק | באדיבות סרטי נחשון

בדוס בונה שלושה עולמות אשר מתערבבים זה בזה: ויקטור נכנס לעולם הפנטזיה, מבוססת הפרטים שהוא מספק, מריאן מנסה להחיות את עצמה דרך החלפה של ויקטור בבן דורו, שמתגלה בתור תחליף לא מספיק ראוי והולם ואילו אנטואן, הבמאי הצעיר (המגולם על ידי גיום קאנה), אשר מתמסר לתפקידו, על מנת לספק חוויה למשתתפים, לא מפסיק להיכנס ולצאת אל וממערכת היחסים המסובכת שלו עם מרגו (דוריה טילייר) – השחקנית הראשית בעלילתו של ויקטור, שבעצמה רק כמהה לקצת יציבות בחייה הפרטיים.

רעיון עתיר דימיון, על ידי במאי עתיר דימיון ומבוצע על ידי שחקנים שיודעים לתרגם זאת למציאות ובעצם נמצאים לעיתים בתוך עולם משחק, שבתוך עולם משחק נוסף. מן "התחלה" למתחילים (ועד שיגיע Tenet מתי שהוא). אחד הסרטים היותר טובים שהגיעו לארץ עד כה (וכנראה שלא הספיק לצופים סיבוב ההופעות הקצרצר בפסטיבל הסרטים בחיפה), שחוזר לסיבוב הופעות נוסף ונציג נוסף מטעם בית היוצר הצרפתי, שמוכיח שהבגטים, הקרואסונים, הקפה ובעיקר הסרטים שהם מייצרים הם פשוט מעדן יוצא מן הכלל, שיכול להמתיק המון את הגלולה המרה שכולנו לא מפסיקים לבלוע בימים הללו.


אין ספק שהיא מסוגלת לייצג תקופה מאושרת בחייו של מישהו | מתוך הסרט "התקופה המאושרת בחיי"

משפט על הסרט:
רעיון נפלא, משובב נפש ומקורי, בים של בינוניות בסרטים מהז'אנר, ביצוע מלוטש ומלא חן מצד הבמאי וצוות השחקנים שלו וקומדיה צרפתית מרוממת, שרק הקולנוע המקומי שם מסוגל לספק.

משפט על הבמאי:
בדוס הצעיר (יחסית, בן 40), בסרטו השני בסך הכל, כותב את התסריט ומביים את הסרט ביד אומן, בעדינות, רגישות, תעוזה והמון קומדיה ובעזרת השחקן הראשי שלו, הכל אפשרי.

משפט על השחקנים:
דניאל אוטיי פשוט לא מסוגל לפשל באף תפקיד ובאף ז'אנר שבו הוא משתתף. ביצוע מושלם. פאני ארדן לצידו ובנפרד ממנו, נפלאה. גיום קאנה (שלפני 20 שנה הבליח ב"החוף" עם דיקפריו) בתפקיד נהדר והאישה היפיפייה שלצידו (דוריה טילר), בתפקיד מהפנט ויוצא מן הכלל.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי, שעושים חשק לעוד ובהחלט עומדים בציפיות.