"האיש שהרג את דון קישוט": הפרויקט שאינו נגמר...נגמר

האיש שניסה להמציא מחדש את דון קישוט ולקח לו כמעט שלושה עשורים להוציא את הסרט הזה לפועל סוף סוף הגיע אל המנוחה והנחלה. גבירותיי ורבותיי...קבלו את טרי גיליאם, יוצא חלצי ובמאי חבורת "מונטי פייטון", שאי אפשר לתאר בצורה אחרת את מה שעבר מעבר לתלאות בלתי פוסקות עד שחזונו יצא אל הפועל. בסופו של דבר התוצאה הסופית אומנם לא אפית ברמה שמצפים לסרט, שהפקתו והוצאתו לפועל לוקחת עשרים ומשהו שנים, אבל בהחלט מדובר כאן ביצירה מורכבת, שהטירוף ואיבוד העשתונות מגלמים בה תפקיד חשוב מאוד בסרט עצמו, מעבר להילה השלילית שעטפה אותו.

ייתכן שחלק ניכר מהצופים בסרט יזכרו את טרי גיליאם בתור במאי של סרטים כמו: "12 קופים" ו"פחד ותיעוב בלאס וגאס" ואפילו מיצירות זניחות יחסית לאלו, כמו: "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס" ו"משפט האפס". מה שבטוח, הוא שמי שצפה באותם סרטים יכול להעיד כי הקו המשותף לכולם וכמובן מעל הכל, ליצירה שבזכותה גיליאם הוא מי שהוא - "מונטי פייטון והגביע הקדוש" - הוא קו של טירוף, פנטזיה ויצירתיות חסרת גבולות.


רגע, מי עכשיו במאי? | באדיבות yes

גיליאם פונה לנפש האמן של הצופים ודרך אדם דרייבר הנפלא דורש שהתשוקה והאמיתות האומנותיות הם אלו שיובילו במאים צעירים בתחילת דרכם, בערך כמו אותה התשוקה והטירוף הבלתי מוסבר שלא עזבו את גיליאם עצמו במשך כמעט שלושים שנים, כאשר ניסה להרים את הפרויקט הזה שלו ואפילו מוקיר תודה ונפרד בסוף הסרט משני שחקנים (ג'ון הארט וז'אן רושפור), שהיו צריכים להיות חלק מהקאסט ונפטרו מהעולם, עד שהסרט הזה בתכלס יצא לפועל.

אדם דרייבר הסופר ורסטילי מוכיח שהוא יודע לבחור תפקידים וגם הפעם בוחר בתפקיד מעניין ומאתגר, כאשר הוא מגלם את דמותו של טובי, במאי פרסומות מבריק ואקסצנטרי (איך לא?), שחוזר לסוג של כור מחצבתו, כאשר הוא מצלם פרויקט חדש בספרד, אשר מנסה לספר את סיפורו של דון קישוט מנקודת מבט נוספת. סרט הסטודנטים שלו עסק גם הוא בדון קישוט והוא מתגלה (אצל מוכר צועני מקומי ומסתורי) בסט הצילומים בו נוכח טובי, אשר מרוחק כמה קילומטרים מאותה עיירה בה צילם הבמאי הצעיר את סרט הביכורים שלו. ברגע של לחץ וטירוף חוזר טובי בחזרה אל העיירה הספרדית המרוחקת, אשר אירחה אותו לפני עשור, בתור סטודנט צעיר ומלא תשוקה ומשם העלילה מתגלגלת לה הלאה.


שוב אני בתפקיד האקסצנטרי | באדיבות yes

כעת הוא מנותק, מרוחק, עובד עבור תאבי בצע וגם טיפה משתובב, היכן שלא צריך. תחילת הסרט מציגה במאי צעיר שפיתח לו מניירות של כוכב ושלל אנשי ההפקה ואלו שמקיפים אותו מרפדים לו את האגו, כאשר הם מצמידים לו כינויים כמו: "גאון" ו"מבריק" ומטפחים את אותה התדמית, ממנה הוא מתקשה להרפות. כל אלו כמובן עולים לו למוח וצירוף מקרים לא כל כך מקרי מזמן לו, כאמור, מפגש עם דיסק DVD שכולל את יצירת הביכורים שלו, שהייתה מלאה תשוקה, תום ומחויבות ומחזירה אותו עשור לאחור בזמן, שהשיער שלו נראה אחרת, הדרך בה הוא ראה את עצמו בתור במאי היתה שונה והוא היה רעב ומפוצץ אדרנלין וחדוות יצירה.

טובי מבין שבמהלך העשור שחלף מאז שביקר בעיירה הקטנה, הוא השתנה וגם הביקור שלו יצר אפקט פרפר מסוים בכפר, כאשר שניים מהשחקנים שדג עבור תפקידי דון קישוט ודולסינאה נתקעו בעולם בדיוני, אותו מכר להם, בכדי לגייס אותם לסרטו דל התקציב והחובבני. כעת הוא שב ופוגש את דון קישוט שלו מהסרט, שבטוח שהוא עדיין דון קישוט שרואה בטובי את סנצ'ו פנשו. יחד הם יוצאים לסיבוב באיזור, שקשה להבין לעיתים רבות מה אמיתי ומה שייך לעולם הדימיון המופרע של אחד מהשניים בנפרד או של שניהם ביחד.


סך הכל הגעתי לביקור קצר בספרד, נהייתי סנצ'ו | באדיבות yes

הסרט הזה זועק מכל מיני מקומות שהוא רכוש פרטי של גיליאם ושייתכן מאוד כי בתוך המחסן הזה, בתוך ראשו של הבמאי המוכשר, נמצאו כל מיני פיסות מתסריטים שלא ראו אור יום, אבל גם מכאלו שכבר נחלו הצלחות אדירות וגיליאם תפר מהם ביחד את היצירה הנפלאה הזו. הקשר בין המציאות לדימיון הופך לרופף מאוד וגם עבור הצופה קשה לעיתים לעקוב, כפי שקשה לגיבור הראשי להבין מי כאן נמצא בסרט ומי מצליח להיאחז במציאות?

יצירת הסרט וגם החיבור המחודש לכפר שבמסגרתו גילה הבמאי הצעיר את תחילת דרכו בתור במאי, מאפשרים לו לבחון את דרכו מחדש ובמיוחד כאשר הוא מערבב את עולם המציאות עם עולם הדימיון, בחסות אותו השחקן המבוגר שפעם היה דון קישוט שלו וכעת לא מפסיק להיות דון קישוט של כולם. כאמור וכמובן שיש דולסינאה בסיפור והיא (איך לא?) דמות מייצגת גם כן, עבור כל השחקניות שאי פעם רצו לבחור בתהילת עולם והאמת הווינשטנית התפוצצה להם בפנים.


תגידו לווינשטיין שייצא עכשיו מהכלא, נראה אותו | באדיבות yes

הסרט עצמו הוא ערימה עמוסה לעייפה של בלאגן תסריטאי, עלילתי, אבל כזה שלא סובל לרגע אחד מחוסר יצירתיות או עניין. הוא לעיתים מורח קצת והעלייה מעבר לשעתיים סרט לא תמיד מוצדקת, אבל הוא מופרע, מצחיק, אלגנטי, ממגנט ונדמה שגיליאם נועל את נעלי הגיבור הראשי בכל מיני סיטואציות, על מנת ליצוק מעצמו כמה שיותר אלמנטים עבור הכוכב הראשי של הסרט, אותו הוא חלם כל כך הרבה להוציא אל מחוץ לדפי התסריט וחומר הגלם המצולם.

לא מדובר בסרט מושלם או יצירת מופת חד פעמית ששווה היה לשבור עליה את כל קופות החיסכון והחלומות במשך 20 שנים, אבל אין ספק שהסרט הוא תוצר של אהבה למקצוע, מיומנות קולנועית והמון המון תשוקה ודימיון פרוע. וכעת כל מה שנותר לאחל לנו ולבמאי העיקש שפשוט לא יפסיק, שלא יפסיק לעולם להעניק השראה לאוהביו ובכלל, ידגים כיצד צריך ללכת בעקבות חלומות, שהוא מסוגל להגשים לעצמו ולצופיו.


יאללה, נזרום על דיג עכשיו | באדיבות yes

משפט על הסרט:
נפלא, עתיר דימיון ומחשבה וניזון מהשחקנים שלו ובעיקר מהחזון התסריטאי וחזון הבימוי של האיש שהמתין יותר מדי זמן בשביל להוציא את הסרט לפועל.

משפט על הבמאי:
טרי גיליאם, שזכור בזכות כל כך הרבה פרויקטים ודווקא הנמיך טוס בשנים האחרונות, מוכיח פעם נוספת שאין גיל לחזון ואין "לא", בנוגע לפרויקטים מסוימים.

משפט על השחקנים:
דרייבר נפלא בסרט, כמו שהוא נפלא בכל סרט אחר. ג'ונתן פרייס יוצא מן הכלל ומוכיח שהגיל שלו לא קשור בשום פנים ואופן להגבלה בתפקידים טובים ועל הדרך גם תקבלו את סטלאן סקארסגארד ואולגה קורילנקו בתפקידים נהדרים.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים ורבע, שהם קצת יותר מדי ממה שהסרט הזה צריך ומצליח לסחוב ועדיין...נהדר!