"אמנות ההגנה העצמית": ואם בילדי קאראטה עסקינן

רצתה אלילת המקריות והגורל ודווקא בתקופה הקורונה וריצת המרתון של סרטי "קראטה קיד" וסדרת הספין אוף שלה – "קוברה קאי", המתין לו על המדף הסרט הנוכחי בסבלנות רבה וחיכה בתור לצפייה בו. פתאום כך הועלה על המוקד ומיד התגלה בתור שילוב יוצא מן הכלל של שניים מהתכנים האהובים על כותב שורות אלו: "קראטה קיד" (לאחרונה ובכלל) ו"מועדון קרב" (עד המוות). אז להודות לקורונה קצת קשה, אבל בהחלט התקופה הנוכחית, שעוזרת להוריד מהמדף המון תכנים שהיו רק בתכנון, עזרה להיחשף לרבים מהם שאולי בתקופה שאפשר קצת יותר לצאת מהבית, היה קשה להגיע אליהם.

זה בדיוק הזמן המושלם לתת במה לסרטים שהיו בפסטיבל חיפה, אבל עוד לא הגיעו לארץ בהקרנה מסחרית רגילה וככל הנראה כבר איחרו את הרכבת ההיא. הקורונה שיבשה אי אלו סדרי עולם ומדינה, אבל בכל הנוגע לתכנים שיכול להיות שהייתם נחשפים אליהם בין ארבע קירות של אולם הקולנוע, היא נתנה לכולנו את הצ'אנס לצפות בהם בבית ואיזו חוויה מכוננת זו הייתה הפעם.


נעים מאוד, אני סרט שלא תשכחו בקרוב | באדיבות yes

בגלל שהכל בתקופה הנוכחית הוא עניין של מינוח "נטפליקסי", אז אפשר לומר שכל צפייה באוסף תכנים נעשית במתכונת של מרתון או בינג', אז אפשר לומר שגם ההגעה ל"אמנות ההגנה העצמית" התרחשה אחרי שני מרתונים אינטנסיביים למדי. כל זה קרה לאחר סיום פרויקט "קראטה קיד" את "קוברה קאי" ולאחר סוג של מרתון לא מתוכנן, באורך שלושה סרטים, שכולם בכיכובו של ג'סי אייזנברג: "ההונאה הגדולה" שהיה נהדר ובו כיכבו גם סלמה הייק ואלכסנדר סקארסגרד, "זומבילנד: ירייה כפולה" שהצחיק והפתיע לטובה, למרות הציפיות הבינוניות (עם אמה סטון, וודי הארלסון, רוסריו דוסון ולוק ווילסון) ועכשיו זה.

אייזנברג היה צוקרברגי מאוד ב"ההונאה הגדולה" ודי עשה את המצופה ממנו, ב"זומבילנד" השני הוא היה פשוט וודי אלני; נוירוטי, חנון ולא יותר מדי דומיננטי. בסרט הנוכחי הוא פשוט עושה הכל מהכל ובדרגה די מושלמת. הסרט הזה לא היה מועמד לאוסקר וגם אייזנברג עצמו לא היה מועמד עליו לאף פרס ומפשפוש זריז במאגר הנתונים הגדול של הקולנוע, אפשר לראות ששלושה פסטיבלים לקחו אותו איתם למועמדויות כאלו ואחרות ולא תיגמלו בשום דבר, אבל הוא ככל הנראה לא כיוון לאף אחד מהאזורים הזרקוריים מראש.


הבאתי קניות מהסופר, להשאיר על המזרן? | צילום: IMDB

הבמאי הצעיר שלו: ריילי סטרנס הלך לאיזורים הרבה יותר נישתיים ואולי בנה מראש על העובדה שקהל יעד מסוים ישמור מקום חם בלב עבור הסרט הזה ועם השנים גם ייתן לו מקום באיזור גביעי הקאלט, כי כזה הוא. סרט שלא מוערך יתר על המידה בזמן שהוא יצא, מלבד עכברי קולנוע ואנשים עם חיבה לסרטים נישתיים, המשתייכים לזן המאוד ספציפי שסטרנס יצר. סטרנס יצר את סרטו השני בסך הכל בעזרת מרכיבים סוגתיים מרתקים, במה שהפך להיות יצירה ייחודית ואפשר לראות ולהבין זאת בזכות הכוכבים בהם בחר בתור הכוכבים הראשיים: אייזנברג, אימוג'ן פוטס ואלסנדרו ניבולה.

אייזנברג מגלם את קייסי, רכיכה אנושית, אשר עובד בתור מנהל חשבונות בחברה כלשהי, שם הוא לא פופולארי יתר על המידה על ידי שאר חבורת הגברים, אלא דווקא פופולארי וחביב על ידי המנהל שלו. מיותר לציין שצמד עובדות אלו מתחברות ביחד ויוצרות אנטגוניזם חריף כלפיו, המגובה בהערות מגעילות אל עברו משאר העובדים ובכלל מהסביבה. בסצנה הראשונה של הסרט הוא זוכה לירידות מזוג צרפתי מתנשא, שמתעב את הקפה האמריקאי ובוחר בקייסי בתור מושא ללעג בפניו, אך בשפה הצרפתית, שאותה הם חושבים כי הוא לא מבין.


אני...שונא...את...הח יים...שלי | צילום: IMDB

הבוז אליו זוכה קייסי בכל מקום שבו הוא דורך, הוא בבחינת עבודת הכנה עבור הצופים, לפני שיעבור אירוע מאוד מכונן בחייו. חבורת אופנוענים אכזרית מסתובבת לה ברחובות העיר ותוקפת אנשים תמימים ומי תמים יותר מאשר קייסי, שבסך הכל יוצא לקנות אוכל לכלב התחש המתקתק שלו. אירוע התקיפה מתברר בתור כזה שגורם לו לשנות את חייו ולהבין שהוא חייב לבצע צעד מונע אל מול תקיפה עתידית ומה אמריקאי יותר מאשר ללכת ולקנות אקדח?

בנקודה הזו של הסרט, יגיע כל צופה בר דעת לסוף (או אמצע) דעתו וביקורתו של במאי וכותב התסריט – ריילי סטרנס, בכל הנוגע לרכישת נשק בארצות הברית של דונאלד טראמפ ואף כי בהחלט יש מידת ביקורתיות כלפי הקלות היחסית להשגת הנשק, אין זהו סרט נוסף שיוצא נגד נשק והקלות להשגתו. דווקא כאן מכוון סטרנס למהות שמאחורי הקנייה של הנשק, הוא בוחן ותוקע סיכות בעוד ועוד מאפיינים לגבריות המודרנית, על מנת להבין כיצד תופסים אותה והכל במעטה של קומדיה אפלולית וגרוטסקית, שקשה מאוד למתגה תחת הז'אנר הקומי, כיוון שלהוציא חיוכים שבורים ונבוכים, לא תמצאו צופים רבים שהולכים להרים את רף היחס הקומי שלהם ליותר מגיחוכים.


יש מבצע על קנייה של רובה סער? | צילום: IMDB

בזמן ההמתנה לאישור לרכישת אקדח, הרכרוכיות הקיצונית של קייסי פוגשת את סנסיי. פשוט סנסיי. ולאחד ככותב שורות אלו, שגמע את סנסיי מיאגי מול סנסיי קריס, בואכה סנסיי לורנס את סנסיי לארוסו ממש ממש לאחרונה, עולם המינוחים הקראטיסטי והדוג'ו האפוף ברשע לא נראים כל כך זרים או לא מזמינים. סנסיי של הסרט הנוכחי הוא יותר קריס מאשר לורנס, אבל עם שלווה נפשית מאיימת ופסיכוטית למדי, שמאחוריה דמות מורכבת. וככל שמעמיקים אל תוך דקותיו של הסרט, מגלים שילוב התכה קר בין טיילר דירדן לבין ג'ון קריס וזה חתיכת שילוב שאף אחד לא היה רוצה להיות תחתיו, במזרון קראטה או בכלל.

ככל שסנסיי מנסה להוציא את הרכות של קייסי אל מחוץ לגופו, דווקא רוחות אחרות מנשבות בין כותלי הדוג'ו המסתורי, שחרט על דגלו קודים של כבוד לצד קודים אלימים ונקמניים. המיזוגניות של סנסיי מתערבבת עם הומוסקסואליות, שמורגשת היטב בסביבת הדוג'ו שלו, כאשר הכל כאילו מתרחש בין השטח עצמו, אל מתחת לפני השטח ולצופה נותר רק לנחש מה הכיוון שאליו הסרט הזה מתקדם ולמרות שחלק גדול ממנו דווקא די צפוי וברור, העלילה מהפנטת והמסר חד, אבל מעל הכל נמצא במקום גבוה מאוד הביצוע, יוצא הדופן, של כוכבי הסרט ושל הבמאי שלו.


החוק הראשון של...רגע! מה?! | צילום: IMDB

סטרנס מניע את הקצב העלילתי באופן די קבוע ולא מאפשר לאף אחד להוציא אותו מתחומי האמפליטודה שהוא הגדיר מראש. כך גם הכוכב הראשי שלו מתפקד, כאשר הוא נע ונד בין מאניה לדיפרסיה, מגיב באופן כמעט קומי, שכמובן חייב לגבול באפלוליות לכל סיטואציה בחייו. מאושר כמו ילד אוטיסט, שקיבל את החגורה הצהובה שלו ובוכה כמו אותו אחד, כאשר לא הצליח לשמור על כבודו ברחוב. הכוכב הראשי הספציפי שאייזנברג מגלם שואב השראה מצוקרברג שלו, כאשר הוא נע ונד באלגנטיות עם הופעה שצד אחד שלה נושק להופעת צוקרברג (של "הרשת החברתית") ואילו הצד השני יורדת אפילו מתחת לזו של קולומבוס (של "ברוכים הבאים לזומבילנד").

הוא לחלוטין מרגיש כמו אדם על הספקטרום – מבריק, שלא מתקשר חברתית ולא מסוגל לצאת מבועה מתסכלת שעוטפת אותו והוא חייב לפוצץ אותה עם אקדח או בעיטה קראטה מדויקת. לצידו הוא מוצא את אנה (פוטס), שהיא אנדרדוג מסוג שונה לחלוטין, כזו שמנסה לפלס את דרכה בעולם גברי, שלא מעריך אותה בתור אישה, אלא רק את כישורי ההישרדות הכוחניים שהיא מפגינה בדרך לשמר את מקומה בעולם העקום מאוד שתחום בין קירותיו של הדוג'ו של סנסיי.


אבל למה אני תמיד בפינה, למה?! | באדיבות yes

לבסוף הסנסיי בכבודו ובעצמו, דמות שלא סתם מקבלת זוג משקפיים. המשקפיים מסמלים גם עבורו צד רכרוכי שהוא מנסה לדרוס במרבית הזמן, כפי שהוא מנסה לעשות עבור קייסי. הוא לא מסתיר את סלידתו למין השני ועם זאת, ניכר בו שהוא מנסה לייצר גבר מקייסי, בשיטות שונות מאוד מאלו של "קוברה קאי". סנסיי הוא דמות המפתח של הסרט ואוצר בתוכו תכונות משני הסרטים שבאופן אישי הזכירו את הסרט הזה, אלו של ג'ון קריס מול אלו של טיילר דירדן.

מעבר לעובדה שהסרט הזה מהווה פארודיה אפלולית מאוד לסרטים מסוגו של "קראטה קיד" הוא, כאמור, גם מהווה הכלאה רצינית עם "מועדון קרב" ומבצע הומאז'ים בגאון לסרטו האלמותי של דיוויד פינצ'ר. ואם הוא נע על הקו הכמעט ישיר וז'אנרי בין ילד הקראטה לבין בוגר מועדון הקרב, איך בכלל אפשרי שהסרט הזה יהיה פחות מקאלט בהתהוות? תעשו לעצמכם טובה - תראו ותשפטו בעצמכם את אחת הפנינות היותר מבריקות שיצאו בשנים האחרונות לכל מסך שהוא.


אני רק שאלה...מי מושך באצבע הפעם? | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
קהל יעד מאוד מצומצם ומסוים יזכור את הסרט הזה לטובה שנים קדימה, בעוד סוגים רבים של קהלים עשויים להיתקל בו בעתיד ולשאול את עצמם היכן הם היו שהיצירה המרתקת הזו השתחררה. כמעט מושלם. יוצא מן הכלל ופשוט גאוני.

משפט על במאי הסרט:
בסך הכל סרטו השני של ריילי סטרנס ואיזו תצוגת תכלית וכיוון גבוה. "מועדון קרב" לא נראה רלוונטי יותר מאשר בתקופה כמו היום, בעידן רשתות חברתיות ואלימות רשתית שעולה על זו הפיזית. סטרנס מחדש ימי קדם ועושה כבוד עצום למקור, עם אינטרפטציה מרתקת משלו.

משפט על השחקנים:
ג'סי אייזנברג יודה לכל מי שצריך בהמשך החיים, כאשר הוא יסתכל אחורה על תפקידו המצוין. אימוג'ן פוטס הנפלאה בעוד תפקיד משני, שהוא פשוט נפלא ומעל כולם דמותו המאיימת של ניבולה המשובח, בתפקיד פשוט מצמרר.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים בקירוב. אחד הסרטים שאפשר רק להתחנן שיאריכו אותו בעוד קצת.

"אמנות ההגנה העצמית" זמין לצפייה החל מהיום ב-yes סינמטק וב-סלקום tv