צייר לי ילד קאראטה חדש - חלק ד'

הבלאגן עדיין שורר במדינה ובעולם וההזדמנות לאסקפיזם טהור עדיין מונחת על השולחן. בעונה השנייה לוקחים יוצרי הסדרה עוד קצת הזדמנות להעז ולסטות מהנורמות וההיגיון הבריא ופשוט לתת לאפקט המחסור בשיחה לקחת את מרבית השליטה בעונה הזו ולהכתיב את קצב העניינים. בעונה השנייה של "קוברה קאי" קיבלנו עוד דמויות מהעבר, עם אפקטים חזקים יותר ופחות, הקוטביות שאפיינה את הדמויות המרכזיות עלתה שלב נוסף ועל אף רגעים רבים של בולשיט, הסיכום לסדרה הוא פשוט בבחינת תענוג צרוף, על אף ולמרות הכל.

בפרק האחרון של העונה הראשונה הגיע ג'ון קריס לברך את ג'וני על תקומתו ותחייתו של הדוג'ו שלו – "קוברה קאי". קריס חוזר מאי המתים בשביל לעורר צד שג'וני ניסה לקבור בעצמו ובמכון המתחדש שלו ובעצם נוכחותו, מחזק קריס דווקא אלמנטים עבור הבחור הטוב שמנסה לפרוץ אל מחוץ לחזהו של לורנס - בדיוק הפוך ממה שהוא מנסה להשיג. העובדה ש"קוברה קאי" של ג'וני לעולם לא תהיה דומה לזו של קריס היא עובדה שהולכת וקורמת עור וגידים בעונה הזו, עם התחזקות הקשר בין ג'וני לבין קריס. הרוע שעוד מצוי בתוכו של קריס מקבל תפניות, אשר גורמות לכולם להאמין כי לעת זקנה הוא התרכך במידת מה – מיגל, לעומת זאת, לא רואה את זה וטוב שכך.


נחשו מי חזר? | צילום: IMDB

בצד השני והעשיר של העיר, שם מתגורר לארוסו - האב והסנסיי הגאה, הולך ומוקם לו הדוג'ו על שם מיאגי. לארוסו מנסה לגייס בדרך שלו תלמידים חדשים, אבל מתקשה בעיקר עקב העובדה שהמכון עד כה היה כולו של תלמיד אחד ולא מבחירה ישירה של מיאגי, אלא מבחירה ישירה של הסיטואציה בשניים. בעוד רובי לורנס הולך וצובר ניסיון וידע, סמנת'ה לארוסו מתחזקת איתו ביחד וכמובן שהשניים מתחזקים זה מול זו, בכל הנוגע לפריחתה של האהבה הצעירה - הסיפור צפוי וגם השבר שיגיע לקראת סוף העונה די עולה בהדרגה.

מיגל דיאז מתחיל להתרכך בחזרה אל עבר הילד החנון שהיה ודווקא הוק (אשר היה ידוע פעם בשם איליי מושקוביץ') הופך להיות מן שטן קטן ושטוף שנאה, שכבר שכח את ימיו בתור חננה דיכאונית – צד עלילתי לא אמין בכלל, אבל שואב לחלוטין. עובדה זו מחזירה אותנו לכך שנדמה כי יוצרי הסדרה נשענים בצורה כמעט חסרת תקדים על קו מנחה שנוצר בעקבות חצאי סיטואציות ושברירי שיחות. בכל פעם שישנו משבר מסוים, הטונים הולכים ועולים, השיחה ההגיונית והמינימלית נזנחת והיריבות הולכת ומתלבה, כאשר באמת שאפשר היה לפתור את הכל בסבלנות וסיום השיחה או הסיטואציה שהתחילה - זהו אחד מהצעדים העלילתיים החלשים ביותר של הסדרה שנסמכת יותר מדי על צירופי מקרים קוסמיים ופחות על היגיון בריא.


מיאגי Who? | צילום: IMDB

נניח בצד את העובדה שהזמן הוא עניין משני למדי וכבר קשה לדעת מי עשה מספיק זמן Wax On בשביל להפוך לקראטיסט מספיק טוב, אבל באמת שהסדרה הולכת ומאבדת אחיזה, לאט ובזהירות בעבור המון המון נתחים של לוגיקה בסיסית ו-Common Sense בשביל לייצר עלילה. במשפחת לורנס המחסור בהיגיון חוגג כאשר ג'וני עדיין לא בקיא ברזי האינטרנט, הלפטופ והסמארטפון ואילו רובי עדיין מעדיף לומר רבע משפט לאביו בכל פעם שהוא פוגש אותו, לתסכל אותו על לארוסו ולזנוח את השיחה באמצע, מאשר לתת הזדמנות נוספת לבן אדם שרוצה להיות שם בחייו ומוכיח ששינה חלק מדרכיו (ודווקא בעת הצרה הגדולה ביותר, לקראת סוף העונה, הוא מחליט פתאום לתת בו אמון).

בדיוק שנראה כי לארוסו ולורנס מתחילים להבין אחד את השני, העונה מגיעה לסיומה עם איבה גדולה, שניצתה מחדש ועמוד שדרה מרוסק. השניים, שלילה לפני כן הסתדרו היטב נכנסים לריב חסר היגיון ועמוס עצבים ומתח ושוב אלמנט שיחת ההבהרה הולך לאיבוד, כמו בכל העונה. עומסי הבורות העלילתיים עולים על גדותיהם וגורמים ליוצרי הסדרה להסתמך עוד ועוד על הקסם של היריבות העזה בין מחנה לארוסו למחנה לורנס. הקסם הזה עובד היטב גם הפעם, אבל העונה השלישית חייב לתת משהו יוצא דופן ולנסות לתעל את היריבות למקום הגיוני וגם לסיים אותה בסגירה הרמטית, שתמנע את מבוכת העונה הרביעית (שתזכיר את הסרט ההוא עם הילארי סוונק) וגם את ריסוק הקסם שהצליח להתפרס על שני סרטים ושתי עונות.


די כבר עם האובססיה הלא סמויה לאייטיז | צילום: IMDB

בעונה הזו הטרנספורמציה של ג'וני לורנס מקבלת תאוצה חיובית והוא בהחלט משלים שינוי חד שכולל שיחות רכות, שימוש מופחת באלכוהול ואפילו שליטה עצמית וקבלת החלטות מושכלות. לארוסו די נותר אותו הדבר, כאשר הוא מניח לדרכו של מיאגי להנחות אותו בעיתות צרה והילדים – הם ילדים ומשתנים באופיים באופן די תכוף וכזה שכולל הרבה פניות חדות, שמותירות המון המון מקומות לתהיות, סימני שאלה מרובים ובעיקר המון מקום לזעם יצרי, שבעצם מניע אותם בין יריבות ליריבות.

הרצון של הסדרה הזו להעלות את האייטיז על נס ולבצע הומאז'ים לתקופה ולסרטים, מעביר לעיתים קרובות את היוצרים על דעתם, כאשר הם לא בוחלים בתחבולות עלילתיות, שלעיתים רבות זונחות את הקו העלילתי וזורקות אותו אחורה בזמן וללא הרבה הסברים. דמויות מהעבר שצצות והולכות, בפרק שנועד להניח את ג'וני על פסי הרכבת באופן חד משמעי הן תוספת נחמדה מאוד לעניין, אך מדגימות פעם נוספת את הדחף העז של הילד, הורוביץ ושולסברג להמשיך ולבסס שליטת פלאשבקים בסדרה, שכבר מיצתה את מרביתם בעונה הראשונה.


כבר מחכה שייגמר כל הדרעק הזה ונחזור לעונה הבאה | צילום: IMDB

העונה הזו הייתה הדגמה נאותה לכיצד הסדרה הממתקית והנפלאה הזו עשויה להתחיל ולפתח את התסמינים למה שקרה לסדרת הסרטים מהאייטיז, כאשר בעודה ממריאה ככדור פורח, היא חותכת ומשליכה את שקי החול של המחשבה וההיגיון עוד ועוד, בכדי להגיע לפיקים, ששיאם מתרחש בפרק סיום שסובל מעודף גדול של יותר מדי....הכל ובלא מעט שלבים הוא התקרב להישרף בשמש. טוב יעשו יוצרי הסדרה אם ינצלו את הזמן שקיבלו בחסות משבר הקורונה על מנת לשבת בבית ולחשוב אל מול התסריטים היכן הם רוצים להיות בתקופת פוסט הקורונה – במסלול הסרט השלישי המביך או במסלול חדש, שטרם הגדירה סדרת סרטי "קראטה קיד" את סדרת "קוברה קאי".