"לא ייאמן" - לא ייאמן כמה שזה טוב

בעבר הספרים המרתקים היו ספרי הבלשים כגון הספרים על שרלוק הולמס, פרי מייסון ופיליפ מרלו. הנושא של ספרי הבלשים הומר לכיוון הטלוויזיה לסדרות או מיני סדרות על חקירות פליליות. מעת לעת מגיעה אלינו סדרה שמצליחה לזנק לרף הגבוה שסדרות המופת שיצאו בעשורים האחרונים הרימו - "לא ייאמן" היא אחת שכזאת ולא רק שהיא טובה היא גם מבוססת על סיפור אמיתי. אחד היתרונות של הסדרה היא עצם העובדה שהיא קצרה, קולעת ולא נמרחת - שמונה פרקים, שלא צריך להחסיר מהם כלום או להוסיף להם מאומה, עושים את העבודה. הכל במקום - נבנה לאט כמו בניין טוב, לבנה אחר לבנה ועד קבלת טופס 5 לאישור סיום הבניין.

הסדרה מספרת על מארי אדלר; נערה בת 18, אשר מתגוררת בלינווד וושינגטון ומתעוררת לילה אחד לסיוט גדול שישפיע על כל חייה: היא נאנסת בצורה אכזרית ע"י תוקף מסתורי במסכה. כאשר האונס מסתיים והתוקף הולך, מארי יוצרת קשר עם האם האומנת שלה ועם עוד חברה טובה ולאחר מכן גם עם המשטרה שמגיעה ומתחילה תהליך מבולגן, בלשון המעטה, של איסוף הראיות וחקירה של האונס. מארי, שבמילא נכוותה לא מעט בחייה הקצרים מן הרשויות השונות מתחילה להרגיש שהיא עוברת סוג של התעללות נוספת הפעם מהמשטרה ומחליטה לחזור בה מהאשמת האונס רק כדי שיעזבו אותה, עובדה קטנה-גדולה אשר הופכת את היוצרות עליה ומייצרת גל של אירועים קשים אף יותר עבורה.


צמד חמד | באדיבות IMDB

3 שנים קדימה (ופרק אחד קדימה בסדרה), הבלשית קארן דובל נענית לקריאה בגולדן, קולורדו (בסביבות יום נסיעה ברכב מלינווד) בעקבות אונס, היא מתחילה לחקור (בצורה טובה להבדיל מהסיפור של מארי אדלר) את המקרה ומתחילה להבין שלא מדובר במקרה יחיד ויש סיכוי שיש אנס סדרתי באזור, היא משתפת פעולה עם חוקרת נוספת שעבדה על תיק נוסף וביחד השתיים יוצאות למצוד אחר האנס האכזר.

מי שיצרו את הסדרה שכאמור מבוססת על סיפור אמיתי הם שלושה תסריטאים מוכשרים - סוזאנה גרנט שאחראית בין היתר לסרט "ארין ברוקוביץ'" (בכיכובה של ג'וליה רוברטס), מייקל שייבון שהוא סופר יהודי-אמריקאי וזוכה פרס פוליצר ובין היתר כתב את התסריט ל"ג'ון קרטר" ואשתו של שייבון, ישראלית בשם איילת ולדמן שגם היא סופרת מפורסמת שכתבה בין היתר את הספר "Love and Other Impossible Pursuits" שעובד לסרט "האישה האחרת" (בכיכובה של נטלי פורטמן). השלושה לוקחים את הנושא הטעון הזה ומציגים צדדים שרוב האנשים לא מצליחים לחשוב עליהם, כמו התהליך הקשה והמפרך שעוברות הקורבנות גם לאחר שהן נאנסות וכבר מגיעות ל"חוף מבטחים", כמו המשטרה.


אם רק כולם היו כמו קארן דובל | צילום: Imdb

הפרק הראשון בסדרה קשה וכואב לצפייה. מה שמארי אדלר עוברת לא צריכה לעבור אף אחת ואין אדם שפוי שלא ירגיש צורך עז לקום מהספה, ללכת למארי אדלר לחבק אותה וללתת כמה מילים טובות ומנחמות. הפרק השני כבר מראה לנו איך נושא של אונס צריך להיחקר ואיך נראית אשת מקצוע רצינית ואמפטית, להבדיל מהליצנים שמארי אדלר פגשה בפרק הראשון. בסדרה ניתן למצוא לא מעט שחקנים מוכרים כמו מריט ויבר, טוני קולט, דאל דיקי ("שמי הוא ארל") ודניאל מקדונלד ("סקין"), אך קייטלין דיוור (שמגלמת את מארי אדלר) מעפילה על כולם עם משחק שובה לב משכנע ומרגש, דיוור מצליחה להעביר כל רגש - חיובי או שלילי, כל חץ וירטואלי שננעץ במארי אדלר וכל סדק שנעשה בה בצורה מדויקת וכואבת להפליא, לא ניתן להיות אדישים ולא רק בגלל הסיפור הקשה.

כמו חקירת משטרה טובה, הסדרה מחולקת לשניים, הטוב והרע. הרע הוא היחס של המשטרה והסביבה הקרובה והרחוקה למארי אדלר המסכנה והשוטר או החלק הטוב הוא צמד הבלשיות המצוינות קארן דובל (מריט וובר - "חסרי אלוהים") וגרייס ראסמוסן (טוני קולט - "תורשתי"). הבלשיות, שלכל אחת מהן יש חקירת אונס פתוחה שהיא לא מתכוונת לוותר עליה, מצליחות לשתף פעולה ביחד ולנו נותר רק לקוות פרק אחר פרק שהן יגיעו גם למארי אדלר ויצילו אותה מהגיהנום שעובר עליה. כל זאת מתרחש כאשר הצופים מזגזגים בין שני הסיפורים וחווים ניגודיות לא פשוטה בין הכאב והכעס על הסיפור של אדלר ובין סקרנות ומתח מהחלק של צמד הבלשיות דובל את ראסמוסן.


משחק מצוין של דיוור | צילום: Imdb

הסדרה "לא ייאמן", להבדיל מסדרות אחרות שאף לא פחות טובות מעוניינת לא רק לעניין אותנו ולגרור עוד קצת רייטינג אלא גם להראות לנו כמה מערכות החוק לא מספיק פתוחות ועוזרות בכל הנוגע לאלימות נגד נשים. מצד שני היא גם מראה לנו כמה האינדיבידואל יכול לשנות עולמות; אם זה קצת יותר אמפתיה וקצת יותר אמונה במתלוננת ויכול להיות שהסיפור של מארי אדלר היה הרבה פחות קשה ממה שהיה צריך להיות.