המשתחלים שלא הצליחו להשחיל

טקסי האוסקר נוהגים לסכם שנה בערך כמו בסיכום ספורטיבי. מי שהצטיין במהלך העונה וזכה בתארים שולח בהצאמה מספר נציגים מרובה לנבחרת המנצחת ועשוי לזכות במספר מקסימלי של פרסים בהתאם (כאילו שחסר להם), אבל שחקני וסרטי האמצע לעיתים עשויים לגנוב איזה אוסקר אישי וקטן או פחות מכך ומסיימים בתור נערי פוסטר, שרק מרוצים שזכו לרשום לצד שמם או שם הסרט שבו הם מככבים מועמדות, כי זה נראה טוב בכרזה וכמובן ברזומה. מי היו הסוסים השחורים (לבנים) שכמעט הצליחו לגנוב ומה הם הביאו אל השולחן? הצטרפו אלינו ותגלו.


"האפיפיורים" ; - שני הסבים שנותרו רעבים

אולי זה מוזר לציין סרט שסיים עם שלוש מועמדויות לאוסקר בתור אנדרדוג מובהק, אבל הסרט בכיכובם של אנתוני הופקינס וג'ונתן פרייס קיבל את התואר המפוקפק בזכות העובדה שהוא בין אחד הסרטים שהופקו על ידי נטפליקס (שלאחרונה לא ממצבת אף אחד בתור אנדרדוג) וכמו כן בזכות העובדה שהוא מתחרה בכל קטגוריה, במסגרתה אין סיכוי אמיתי למועמדים לזכות. פרננדו מיירלס, שהפסיד את פרס הבמאי הטוב ביותר (עבור "עיר האלוהים") לפיטר ג'קסון (על "שר הטבעות: שיבת המלך") לפני 16 שנים ביים את שני השחקנים הוותיקים, שבהחלט מעניקים הופעות ראויות לחלוטין, אבל כאשר חואקין פיניקס נמצא בקטגוריה אחת ואילו צמד האיטלקים-אמריקאי ים (פשי ופאצ'ינו) ובראד פיט (שזכה בסופו של דבר) בקטגוריה השנייה, הסיכוי לזכות היה קלוש מראש.


ככל הנראה לא יבצעו קפיצות בתום טקס פרסי האוסקר השנה | מתוך "האפיפיורים" ;

"האפיפיורים" ; מספר את סיפור חברותם הבדוי של האפיפיור הראשון שאי פעם פרש מתפקידו - הגרמני יוזף אלויס רצינגר והאפיפיור המכהן: הארגינטנאי - חורחה מריו ברגוליו. השניים מוצאים כי מצבה הנוכחי של הכנסייה דורש שינוי ודנים במשך מרבית שלבי הסרט בנושאים כמו ניתוק הכנסייה מהציבור, וידויים הדדיים זה באוזניו של זה ובגדול מעניקים לצופים הופעות מופלאות. הסרט כולל נושאים רלוונטיים לדיון וסיפור שגם אם רובו ככולו הוא המצאת פרי עטו של אנת'וני מקארתן הוא עדיין אחד הסרטים המעניינים שהגיעו למסך הקטן והגדול במהלך השנה החולפת ולא בכדי הוא כיכב עם מספר סביר לגמרי של מועמדויות בטקס האוסקר החולף.

דווקא סיכוייו של התסריטאי אנת'וני מקארתן לקחת אוסקר ראשון מבין ארבע מועמדויות, על התסריט המעובד הטוב ביותר, היו מוצקים יותר מאשר שני השחקנים שגילמו את הדמויות הראשיות בסרט, אבל הזכייה המוצדקת של טאיקה ואיטיטי ומועמדותם של "האירי" ו"נשים קטנות" של גרוויג לא באמת הותירו לו יותר מדי תקוות וציפיות. מקארתן, שכתב את התסריטים לסרטים ביוגרפיים: "רפסודיה בוהמית", "שעה אפלה" ו"התיאוריה של הכל" כנראה יצטרך להמתין ש"המצור" של ג'סטין קורזל יקרום עור וגידים בשביל לנסות ולרשום הזדמנות נוספת לנסות ולהניף את הפסלון הנכסף.


בוא נמשיך טייל לנו פאפא | באדיבות "נטפליקס"


נשים גדולות - ישנן בנות, ישנן בנות

לפחות שלושה סרטים מצליחים להתגנב ממש בשיא המקריות בשביל לרשום מועמדות בטקס הנוכחי בזכות השחקניות המובילות שלהם. היה ברור לכולן (קבלי אותנו, מירב מיכאלי), לאורך כל הדרך, שבקטגוריית השחקנית הראשית רנה זלווגר הולכת לקחת את כל הקופה בזכות הופעתה המדהימה ב"ג'ודי מעבר לקשת". אפקט הפרפר ייצר בעצם את העובדה ששלל מועמדויות נרשמו אצל מספר שחקניות מובילות: שרליז ת'רון ("פצצה") רשמה מועמדות שלישית, סקרלט ג'והנסון רשמה את הראשונה על "סיפור נישואים" (והשנייה על "ג'וג'ו ראביט") וסינתיה אריבו רשמה את הראשונה (והשנייה על השיר הטוב ביותר ב"הארייט: הדרך אל החופש") ובעצם העלו את סרטיהן על מפת המועמדויות, אבל וויתרו מראש על הפסלונים אפילו בשלב המחשבה והתקווה.

תוסיפו את המועמדויות לשחקנית המשנה הטובה ביותר: פלורנס פיו עם מועמדות ראשונה אי פעם על תפקידה בתור איימי מארץ' ב"נשים קטנות", מרגו רובי עם מועמדות שנייה על תפקידה ב"פצצה", סקרלט ג'והנסון כאמור עם מועמדות שנייה באותו טקס (על שני סרטים ובשתי קטגוריות) וקתי בייטס שהעלתה את "ריצ'ארד ג'ול" עם מועמדות בודדת ותקבלו אסופת נשים מוצלחות שהכניסו את המילה אוסקר אל תוך כרזת הסרט בכיכובן וכל זאת בשביל להפסיד באופן די ברור מראש ללורה דארן, שזכייתה לא הייתה מוטלת בספק (כנראה בגלל סיבות פוליטיות, כיוון שהופעה יוצאת דופן לא נרשמה מצידה) וכאמור נעשה שירות מצוין לסרטים שלא הצליחו להשתחל (כמעט) לשום קטגוריה זולת זו שהשחקניות הראשיות והמשניות ניפקו עבורם.


חבקו אותי חזק, כי תצטרכו להסתפק במועמדות בלבד | באדיבות סרטי פורום פילם

יום יפה בשכונה - האיש הכי נחמד באמריקה היה חייב נציגות קטנה

טום הנקס מגלם את האיש הכי נחמד בארצות הברית. זה כמעט ביזארי לצפות בתופעה הזו, למי שלא גדל בארצות הברית עם מיסטר רוג'רס. האיש, שככל הנראה, בהשראתו יצר מישל גונדרי את "ילדותי", בכיכובו של ג'ים קארי (שבדיוק חזרה לעונה שנייה), באמת נראה כמו תופעת טבע מדהימה שהיה שווה לחקור אותה. בכל תנועה, בכל חלקיק מהמנעד הקולי שיוצא מפיו של הנקס יש איפוק, סבלנות ונחמדות שמרגישה כמעט מזויפת בשלב מסוים, כאשר הוא מגלם דמות שגובלת במשיחיות, אבל כזו בעלת אנושיות, פגיעות וכנות.

סיפור הסרט מתאר את חברותם הייחודית של פרד רוג'רס, האיש שהעריצו כל ילדי אמריקה, עם העיתונאי לויד ווגל, שהיווה בדיוק את האנטיתזה של אותה דמות כמעט מיתולוגית עבור ילדים והורים אמריקאיים. לויד ווגל הוא בעצם שם קוד לכתב ה"אסקווייר" בשם טום ג'ונו, שהיה ידוע בתור זה שחפר את קווין ספייסי אל מחוץ לארון, שנים רבות לפני שחפרו את דרכו אל מחוץ לאיזור גרוע הרבה הרבה יותר. מת'יו ריס, שמגלם את ווגל (ג'ונו), הוא הגיבור הראשי ולמרות העובדה שפניו של הנקס ותוכניתו של רוג'רס מופיעים על כרזת הסרט, הסיפור הוא דווקא סיפורו של העיתונאי, שהמיר את דרכו וסגנונו בזכות סדרת מפגשים עם אחד האנשים הנחמדים ביותר בארצות הברית של אמריקה.


כפכף מספר 671 יצא בדרכו לראש של מיסטר רוג'רס | צילום: IMDB

מריאל הלר שוב מגישה סרט שמועמד רק בעקיפין, כשם שעשתה בשנה שעברה, כאשר צמד שחקניה והתסריט המעובד של "האם אי פעם תסלח לי?" היו מועמדים עקרים. הלר מציגה פעם נוספת השראה מסיפור אמיתי, רק שהפעם וללא שום טיפת ציניות, היא מביימת סיפור מרגש, המציג ידידות אמיצה, שהיא תולדה של התנגשות בין שני כוחות מנוגדים לחלוטין - הציניות והמרירות של העיתונאי, אל מול האמת הבוערת בשקט בלב הבדרן שחרט על דגלו תום לב, שמירה על ערכים בסיסייים וכמובן אמונה בכוחות הכי טובים, שמרכיבים את האדם.

הנקס מגלם דמות מורכבת מאוד, שהרי פני השטח מציגים איש סבלני, מאופק, עמוס באהבת חינם ורצון אמיתי לשנות ולשפר את חייהם של כל ילד וילדה, אליהם הוא מגיע. סוד הקסם נמשך עם כל דמות שפוגש רוג'רס ועם זאת ניכר כי מתחת לפניהם מעומעם כאב, נטל ומעמסה נפשית עצומה. הכאב המעומעם לקח חלק, ככל הנראה, גם כאשר טום הנקס הפסיד את האוסקר השלישי שלו לבראד פיט שרשם מצידו את האוסקר הראשון בשעה (ופוליטיקה) טובה ומוצלחת. כך סיים הנקס בתור האנדרדוג המובהק שמצליח לשרטט את המילה אוסקר, אך ורק בשביל להותיר אותה בגדר מועמדות על כרזת הסרט.


אוי, טום-טום. אין אוסקר השנה | צילום: IMDB

תסריט כתוב היטב

ריאן ג'ונסון והתסריט המקורי, שלא נכתב על ידי אגת'ה כריסטי, איכשהו התיישב שם עם מועמדות. ג'ונסון, שכתב את "בריק", "הנוכלים בלום" ואת "לופר" וגם הולך להיות אמון על טרילוגיית הספין אוף של "מלחמת הכוכבים" וגם על המשך לסרט הנוכחי, הביא משהו לשנה הזו עם סיפור בלשי, שגם אם לא הרגיש שלו, הוא היה כל כולו שלו לחלוטין. ג'ונסון קיבץ אסופה מרשימה של כוכבים, שבסופו של דבר אף אחד מהם לא קיבל הכרה אפילו בדמות מועמדות ופרט לכולנו על נימי המתח והצחוק, ביצירה משוגעת, גם אם לא משוגעת מספיק (ברמתו של הזוכה - "פרזיטים" הקוריאני) ולכל הפחות קיבל על כך הכרה, בעצם המועמדות היחידה שסרטו הצליח לצבור. מועמדות שתעניק לו את הדלק להניע לניסיונות הנוספים לכבוש את הפסלון הזהוב.


קלאוס - המצויר והמצוין

לאט, לאט ובשקט בשקט התגנב לו סרט חג מולד עם השם הכה מחייב: "קלאוס" היישר אל תוך המיינסטרים האוסקרי ולצד שמות וותיקים בסצנה כמו "צעצוע של סיפור" הרביעי ו"הדרקון הראשון שלי" השלישי השתחל לו סיפור ה-Origin של סנטה קלאוס. מה? גם הוא קיבל כזה ולא בסרט קומיקס? כן. שמעתם נכון, סנטה קלאוס מקבל סיפור מקור והוא הכי מגניב וכיפי גם עבור הילדים וגם עבור ההורים.

וכך נאספו שלושה זאטוטים בשישי, בשעת צהריים ובלא אזכור לדיבוב והצליחו להתמודד, עם תיווך קל, עם אחד מהסיפורים משובבי הנפש שיצאו השנה ועם כל שלב שבמסגרתו הסרט הלך והתפתח הסתבר כי לא מדובר באחד מסרטי נטפליקס הזניחים, שנכנס בשביל לצאת ידי חובה כי אם באחד הסרטים המצוירים הטובים של השנה. על אף שהפסיד את הקרב הגדול ל"צעצוע של סיפור 4" המופלא, אין באמת צורך אמיתי ברישום במשרדי האוסקר, כיוון שמדובר בסרט שעשוי להתפתח בתור קלאסיקת אנימציה מודרנית, שבהחלט תיחרט לילדים של כולנו עמוק בתוך הלב.


לא ככה דמיינתם אותו | צילום: IMDB

הסרט מספר על ג'ספר, נצר למשפחת דוורים מיוחסת, אשר נשלח אל המקום הכי רחוק, מושלג ומבודד בעולם בשביל לפתח בו את תרבות הדיוור (כן, כן....לא הדיור). הוא נקלע לעיירה, שבה סכסוך בין דורי ומתמשך והוא צריך לנסות ולגשר על כל הפערים בעזרת כמיהתו להימלט מהמקום, שמדושנת בכך שהוא צריך לגרום לתושבי המקום לשלוח מכתבים לכל מיני יעדים והעיקר שירימו דף, עט ומעטפה, יביילו ויעבירו הלאה.

ילדי העיירה מגלים כי שומר היער, שהוא אדם גדול מימדים, מתגמל ילדים שמבקשים ממש יפה במתנה מעץ והעניין צובר תאוצה, לכדי סיפור המקור של סנטה. בדרך ג'ספר מגלה על עצמו עובדות שלא ידע, על קלאוס המאובן שהוא רך יותר מהנראה וכמובן אנשי העיירה מגלים את רוח חג המולד בסיפור שקצת מזכיר את עלילת הגרינץ' אם חושבים על כך יותר מעשרים שניות.


הכל התחיל במכתב אחד קטן, שייצר עבודה מעייפת | צילום: IMDB

יש בסרט הזה המון רגש, ללא טיפת ציניות של מבוגר ששופט את הסרט מעבר למה שהוא - סרט ילדים כריסמסי ומתקתק. הוא נפלא, מעצים והאנימציה שלו איננה תולדה של גרפיקה ממוחשבת וזה לכשעצמו משב רוח מרענן ביותר בעולם של אנימציה ממוחשבת. ג'ייסון שוורצמן, ראשידה ג'ונס וג'יי. קיי. סימונס מככבים בתפקידים הראשיים. על אף שהפסיד את הפרס (ובצדק) ל"צעצוע של סיפור 4" הוא עזר להתקדמות של נטפליקס להמשיך ולטפס בסולם הדרגות הקולנוע ובהחלט ייצג נאמנה את הפלטפורמה הטלוויזיונית.


הסוס השחור לבן

או בתיאורו ותוארו: איך רוברט אגרס ויארין בלאשקה השתחלו עם "המגדלור" ונותרו בידיים ריקות? טוב, זה היה צפוי לגמרי מאחר ודיקנס והכאילו, כאילו, כאילו....שוט רציף שלו לא יכלו לצאת מהטקס הזה ללא הפרס במחלקת הסינמטוגרפיה. אגרס ומה שהוא מייצר זוכים להמון כבוד בקהילות המבקרים ברחבי העולם, בנוגע לשאר...שנוי במחלוקת לחלוטין. עם כל האמור, אין אף חובב קולנוע אמיתי שיכול לוותר על צפייה בפרי יצירתו של הבמאי המרתק הזה. תוסיפו לעובדה שהוא רתם למשימה שלו צמד שחקנים נפלא ועינה אותם ללא הרף על הסט ותקבלו חיבור עמוק יותר מכל דבר, בשביל הוצאת הסרט לפועל.

ווילם דפו הוא מפעיל מגדלור ורוברט פטינסון מגלם את השוליה שלו, שחש כאילו הצטרף לקאסט "משימה בלתי אפשרית", שמגלמת בתוכה את הצורך לשרת את אדון המגדלור. היותו שולייה לאדם לא הכי נוח הופכת את השהות המשותפת לכמעט בלתי נסבלת, תוסיפו את העובדה שהם מבודדים במשך חודש, 24 שעות אחד בתחת של השני ותקבלו שני מופרעים עם אפשרות לדרדור יתר. הטירוף של שתי הדמויות מתקיים כבר החל מהרגעים הראשונים, כאשר דמותו של פטינסון מתענגת על בובת עץ של בתולת ים ואילו דמותו של ווילם דפו מקפידה לשחק משחקי טירוף ושתייה עם שותפו למגדלור ומונע ממנו להתקרב למגדלור עצמו ובכך מדשן את הטירוף של השוליה הצעיר.


מי מתעסק עם שחף? | צילום: IMDB

אגרס יוצר סרט שהוא אמביוולנטי לכל דבר ועניין. אי אפשר שלא להעריך אותו ולהתפעל מעבודת המצלמה הייחודית, הבחירה לספק את הסרט בשחור-לבן, אזכורי המיתולוגיה היוונית החביבים על יוצרה של "המכשפה" וכמובן משחק משובח של זוג השחקנים, שלא ברור איך בשנה הנוכחית לא זכה לקצת יותר הכרה גם באיזור המוזהב. מהצד השני של המתרס יוצר אגרס לא מעט דרמה על לא מאומה, מפריז באפקטים הווקאליים, מושך ומורח את הסרט בלי רחמים ועל אף שסך הדקות של הסרט לא מגיעות לשעתיים, זה נראה כאילו הוא עובר את שלושת השעות בסך הכל.

אגרס מוכיח פעם נוספת שמבחינה אומנותית, אלגורית ומטאפורית הוא אחד היוצרים המרתקים שקיימים בסביבה היום ומוכיח פעם נוספת שלעיתים זה לא מספיק, כל עוד זה מגיע על חשבונה של העלילה ועל חשבונן של הדמויות בתפקידים הראשיים - חפשו לאן האוסקר הגיע השנה ותבינו מה ערכה של עלילה קצבית לחברי האקדמיה, אבל וזה "אבל" גדול, תנו צ'אנס לסרט המרתק הזה, שעשוי לקחת אתכם לטירוף מכל סיבה אפשרית שלא תהיה, הוא עשוי ביד אומן, בכל פרמטר אפשרי וגם אם התגמול בינתיים מסתכם במבקרים שיוצאים מגדרם מהסרט, כנראה שגם הוליווד תבין בסופו של דבר לאן מנשבות הרוחות.


עבודת צילום אומנותית יוצאת מן הכלל | צילום: IMDB


טקס אוסקר נוסף מאחורינו, כזה שייצג שנה נפלאה אשר הפיחה המון תקוות עבור העשור החדש, הורידה את המסך על סרטיה. כל הסוסונים השחורים שניסו לרוץ לצד התותחים הכבדים חזרו לאורווה, נותרו עם הכבוד, המחמאות ותמונת הפסלון שלא מומש בכרזתם. יוצרים צעירים עלו והתעוררו, שחקניות צעירות קיבלו את תחילתה של ההכרה לה הן זקוקות, בשביל זכייה עתידית וגם המטאטאים הוותיקים רשמו בעיטה נוספת למסגרת, שכמובן תיכנס לסטטיסטיקה בתור כמעט אוסקר - מועמדות נוספת, אבל ללא תכלית. תכלה שנה וזכיותיה, תחל שנה ומועמדותיה.