"המתים של יפו": זוהי יפו

רם לוי, היוצר הוותיק שזכה בפרס ישראל לתקשורת, תמיד היה אחראי לתכנים חתרניים ולא קונבנציונאליים. "אני אחמד" הדוקומנטרי ו"לחם" היו מהבולטות שביצירותיו (כמו גם "חירבת חיזעה", ו"מר מאני") – אף אחד מהם לא נכנס תחת המטרייה הקולנועית הקלאסית וכך נוצר מצב, שבגיל 79 הוא מתחיל את הקריירה הקולנועית שלו. לוי עושה זאת עם סרט ביכורים נוגע ועדין, שמתפצל לכמה קווים עלילתיים ושם את האצבע על כמה נקודות, שהמרכזית בהן היא כמובן המוזנחים והתלושים, השייכים לשוליים של החברה הישראלית.

רם לוי עבד על הסרט הזה כ-16 שנים ביחד עם הכותב והתסריאטי גלעד עברון, שהלך לעולמו לפני כארבע שנים מהתקף לב. רם לוי רוצה לדבר על כמה דורות של כיבוש, על איזור מסוים מאוד וחלקת האלוהים המאוד מצומצמת שלו משתרעת על מספר מועט של דונמים ספורים ביפו. הוא מתמרן את העלילה בכבדות בין שלושה לוקיישנים מרכזיים, שבעצם די מחוברים זה לזה מבחינה גיאוגרפית ובמבנה טורי צמוד. כל אחד מאותם לוקיישנים הוא עולם ומלואו, שונה בתכליתו מהאיזור המחובר אליו – בדיוק כמו גבולות של מפה, שנראים רק במפה אך שקופים במציאות.

לוי לא מהסס לשים את הציונות בתור מיני אויב, אבל הוא עושה זאת בזהירות ובמינון נמוך יחסית. סרטו מנסה להוציא את צופיו מאדישות, כשם שהוא דורש גם את גיבוריו להסיר את שכבת האדישות הקשה, העוטפת את עורם ומנסה לחשוף פעם נוספת, שהנפגעים המרכזיים, כתולדה מהסכסוך הבלתי נגמר, הם בעיקר כאלו שמתעצבים תוך כדי תנועה – ילדים חסרי אונים וחסרי ישע שהופכים להיות, בעל כורחם, כוח חלוצי בליבוי המאבק המזוין.



בלי שלט רחוק, אבל מביט רחוק | צלם יורם מילוא באדיבות לילה סרטים

עלילה ראשונה ומרכזית, המתפצלת גם היא למיני עלילה נוספת ומציגה את ריטה וג'ורג' – זוג מעמד הביניים היפואי, נטול ילדים וגם נטול ריגושים יוצאי דופן. ביום בהיר אחד מגיע נהג מהגדה עם משלוח – שלושה ילדים שיוצאים מתא המטען ומונחתים אל תוך חייהם של הזוג הלא צעיר. אמם של הילדים נפטרה, כך נאמר לריטה, שמקבלת אותם לחיקה בצורה כמעט מיידית. עוד נאמר לריטה כי אביהם כלוא למשך חייו והם בעצם לבד בעולם. שלושה ילדים פלסטינים, שגם יוגדרו בהמשך כשב"חים, שאין להם שום דבר מלבד הצ'אנס לחיות אצל קרובים רחוקים בישראל.

ההנחתה הזו גוררת תגובות מעורבות בקרב בני הזוג, כאשר ריטה מעניקה דרור לאינסטיקנט האימהי שלה ובעצם רוצה לעזור לילדים העזובים לשרוד בעולם ואילו ג'ורג' נאחז באינסטינקטים הבריאים שלו ופונה ליצר ההישרדות העצמי ומנסה להיפטר מהם, שכן הוא הופך להיות, בהינף פתיחת דלת, עבריין וביתו הופך למקום מקלט עבור שוהים בלתי חוקיים בארץ, ילדים או לא. ג'ורג', שדואג בקנאות שבחנותו לא יסתובבו שוהים בלתי חוקיים, לעיניי המשטרה המקומית, רואה את הצפוי להגיע ומנסה להימנע מהבלתי נמנע.

מחוץ לחלונם של בני הזוג נמצא בית נטוש וחסום, עליו הם שומרים לשכנים מגורשים של יפו, שאולי יום יבוא והם יחזרו ובשביל להשלים את המעגל הסגור הזה מצטרפת העלילה השלישית, כאשר מעבר לחלון הבית הנטוש ההוא מתבצעים צילומים לסרט של במאי בריטי, שהגיע ליפו בשביל לצלם סרט עלילתי על היכרות הוריו בזמן המנדט הבריטי ובתו של הבמאי מגלמת את אימו. הבמאי מציע לג'ורג' לגלם תפקיד קטן על הסט ובאופן סימבלוי מאוד, הופך החוט הזה בעלילה, חוט הנשזר בשאר העלילות בסרט ומקשר בין הוריו של הבמאי לבין הגירוש של תושבי יפו על ידי אותו משטר.


תלמדו. חוק ראשון בים - להוציא שש בש | צלם יורם מילוא באדיבות לילה סרטים

הקו העלילתי המרכזי טומן בחובו עימותים בלתי פוסקים בין ג'ורג' לבין טלאל שהוא הבן הבכור ופליט פלסטיני מתבגר, שכבר מתחיל לקלוט דבר או שניים על המציאות אותה הוא חי והוא יהפוך להיות סמל חשוב מאוד ביציאה מעור הכבש, שלובש המארח שלו. ההשפעה של הגעת הילדים איננה רק דרמטית, בכל הנוגע לרצונה של ריטה לפצות על מה שלא יכלו החיים לספק לה, כי אם גם נוגעת ליציאה מאיזור נוחות נוסף. הימצאות הילדים בביתם של ריטה וג'ורג' מאלצת אותם להתעמת עם המציאות שסביבם ובניגוד לבועה השקטה יחסית, במסגרתה הם חיו בשקט, שלווה וכניעה והם מאולצים בעל כורחם להשיל את עור הכבשים ולהפוך לאריות.

העלילה המשנית מציגה כמה רגעים טובים וההתמזגות עם העלילה הראשית, לקראת סופו של הסרט מספקת את רגע השיא של הסרט, שהוא ריתוך של תסכול מתקופות שונות והתפרצות ספונטנית. אבל מעבר לשיא ולעוד רגע שבורח מהריאליזם של הסרט, הקו הזה הוא החלש ביותר, כאשר הוא מציג שתי נקודות השקפה של אורחים לרגע, שלא יכולים להבין את מהות ועומק הסכסוך, גם אם הוא נגע בעבר המשפחתי שלהם באופן האישי ביותר.

הטקסקטים שמניח לוי בפיהם של השחקנים עושים חסד נוסף לסרט ובסופו של דבר, בסרט שרובו ככולו דובר ערבית. דווקא האורחים האנגלים מציגים את הקו העלילתי הכי פחות מפותח בסרט, שבו הם מככבים ומבצעים עבודה בינונית ולא אמינה בעליל. מעבר להם, האמת שמשדר יוסף אבו ורדה והאהבה והכנות שקורנים מעיניה של רובא בילאל-עספור מספקים את ההשלמה, בכדי לפצות על החוסרים הללו.


עשו כיפה אדומה לאבי הטחול!? | צלם יורם מילוא באדיבות לילה סרטים

סרטו הקולנועי הראשון של רם לוי היה יכול להגיע למקומות גבוהים הרבה יותר וגם היה יכול לדשדש בבינוניות משמימה, אבל הוא מצליח למצב את עצמו אי שם שם באיזור הביניים. אי אפשר לומר שהוא קורע לב ומטלטל, כי הקצב שלו מטה את המטוטלת באיזור קבוע ועם זאת, הוא מצליח לספק כמה אמירות חזקות, המותירות את הסרט הרחק מהאיזור הבינוני והבנאלי, שבמחוזותיו הסרט תועה לא פעם ולא פעמיים.

משפט על הסרט:
יצירה נוגה, עדינה ואפקטיבית שמתקשה להצטיין. סרט נהדר, שברגעים שהוא נוגע, הוא נוגע עמוק בלב, אבל מתקשה לספק יותר מדי רגעים כאלו.

משפט על הבמאי:
ממרום גילו וניסיונו, מצליח רם לוי לייצר סרט בעל אמירה חזקה, רגעים אומנותיים ובעלי עוצמות וכמובן רגעי דרמה אפקטיביים.

משפט על השחקנים:
הופעות נפלאות של שני כוכבי הסרט הראשיים, כאמור ושל הילדים הצעירים, אליהם מצטרף גם סאלים דאו. קצת פחות משכנעות היו הופעותיהם של ג'וני פיליפס, אורי יניב ואלון דהן.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי ו-בס! בלי להימרח ובלי להתעכב שלא לצורך. מדוד ומדויק.