"נשים קטנות": הבלתי נגמרות

הגרסה השביעית לאחד הסיפורים הקלאסיים והקאנוניים אי פעם, אשר נכתב על ידי לואיזה מיי אלקוט, מהווה סוג של הנגשה נוספת ובין דורית, עליה אחראית במאית האינדי (אוטוטו לשעבר) – גרטה גרוויג. הבמאית הצעירה כבר צדה את עיניהם של אנשי האקדמיה בטקס לפני שנתיים, בזכות אותו שיתוף הפעולה עם סירשה רונאן - אחת השחקניות העולות והמוכשרות ביותר בדור הנוכחי. בסרטה השלישי בסך הכל, בתור במאית, גרוויג כבר נקראת שוב אל הדגל ואוספת מועמדות נוספת בזכות התסריט, כאשר מחלקות אחרות בסרט בבימויה זוכות לעוד חמש מועמדויות (בין היתר בקטגוריות: שחקנית ראשית, משנית ועיצוב תלבושות).


נחשו מי מאיתנו הולכת להתמודד על האוסקר השנה | באדיבות סרטי פורום פילם

ההתלהבות סביב הסרט איננה עניין של מה בכך, היות והוא לא נכנס תחת קטגוריות רבות, אשר מגדירות להיט מודרני. אולי הליהוק הנפלא ועצם העובדה שגרוויג – במאית מעניינת מאוד, מביימת ומתסרטת את הסרט, מהווים חלק ניכר מהסיבות לערימת המועמדויות הזו. דרמה רומנטית תקופתית שאינה מתויגת תחת אחד מאבני היסוד הספרותיים, כסיפורה של מיי אלקוט, ככל הנראה לא הייתה מצליחה למשוך במאית עולה וקאסט בקנה מידה כמו זה שאספה תחתיה גרוויג ובעקבותיה מיליוני צופים סקרניים, אבל עצם העובדה שבאמת מדובר ביצירה המפורסמת ועמוסת הגרסאות היא זו שבעצם גורמת לכך שאין צד ביצירה שלא רוצה נתח – הן מהצד המייצר והן מהצד הצורך.

את סיפורן של הנשים הקטנות ככל הנראה אין רבים שלא מכירים או זוכרים במעומעם מתקופת ילדותם. מי שלא קרא את הספר בבגרותו או צעירותו, קיבל אותו דרך סדרת אנימה יפנית, שהייתה רצה, בשידורים אינסופיים כמעט, בערוץ הראשון (והיחיד) של הטלוויזיה הישראלית בשלהי שנות השמונים – הדרך הראשונה והיחידה שאפשר היה לצוד את ילדי דור האייטיז, על מנת שייצרבו בתודעתם תכנים ספרותיים, במידת מה. בסך הכל, בכל הנוגע לגרסאות טלוויזיה – הנשים הקטנות קיבלו עוד כחמש גרסאות על המסך הקטן, מעבר לשביעיית הסרטים, אשר הגיעו בתקופות שונות של ההיסטוריה, אפשר לומר בביטחון כי הגיע זמנו של סוף העשור הקודם ותחילת העשור הנוכחי לקבל גם גרסה משל עצמו.


מי, מי, מי מגיע? | באדיבות סרטי פורום פילם

אולי בגלל שרבים מכירים יותר את עלילותיהן של בנות משפחת מארץ' הצעירות, גרוויג החליטה לקחת את העלילה לעולמם בתור בוגרות, שמרפרפות אל עברן. דווקא עובדה זו מגלמת בתוכה את שתיים מהנקודות החלשות יותר בסרט, כאשר מרוב זגזוגים אל העבר, קשה להתמקד בהווה או ברצף עלילתי נכון ולא מבלבל. גרוויג מצפה מהצופה שיידע להחסיר שבע שנים מגילן של שחקניות, שממילא לא נראות תואמות לגיל שהן מגלמות בסרט, כחלק מהכרונולוגיה העלילתית. זה מבלבל לא פעם ולא פעמיים, כאשר הצופה נדרש להבטיח חדות בכל הנוגע לחיבור העלילתי ומעבר לכך ובאופן כללי, קשה להאמין שחלק ניכר מהשחקניות אכן צעירות בשבע שנים, באופן כללי, כאשר פונים לפלאשבקים.

בסרטה של גרוויג, תשובו לפגוש את ארבעת הבנות שאת כולן הכרתם כבר בעבר משלל הגרסאות – הן הכתובות והן המצולמות. מג, האחות הבכורה, שכל הווייתה וחלומה הוא להקים בית, להיות רעיה טובה ואם אפשר שיהיה בעל עשיר, שיוכל לקנות לה...כל מה שאפשר בעצם. ג'ו, שהיא בעצם גיבורת הסרט (וכמובן הספר), המרדנית והשנויה במחלוקת, שרוצה לכתוב ולהיות רחוקה ככל האפשר מגינונים נשיים ותכתיבים חברתיים שנכתבו על ידי גברים. בת' שהיא בדיוק הקוטב השני של ג'ו ואיימי, הילדה המפונקת יחסית, שלא מסוגלת לקבל "לא" בתור תשובה.


נראית שובבה ומרדנית - איימי | באדיבות סרטי פורום פילם

לעלילה כמובן משודך גבר – הלא הוא לורי – הנער הצעיר, שגר עם סבו, חמור הסבר. לורי וסבו הופכים להיות כמעט חלק אינטגרלי במשפחה שראשה (אבי הבנות) משרת בתור כומר, אי שם במלחמת האזרחים. בבית גם גרות אם המשפחה המכילה ושופעת האופטימיות הקוסמית ולצידה ועזרתה העוזרת-משרתת. את כל הפרטים הללו, מכיר גם מי שלא צפה באחד מהגרסאות המצולמות של הסיפור ובהזדמנות חגיגית זו מתכבדת גרוויג לנסות ולבצע קונטקסט מודרני, דרך התכנים של הסרט וגם כמובן דרך עצם העובדה שהיא פשוט יכולה להשחיל יצירה קאנונית זו אל עבר תקופה הוליוודית, שבמסגרתה סרטי נשים, בבימוי נשים והפקת נשים נמצאים בשיא פריחתם.

בעידן הנוכחי, אפשר לראות ולהבין כמה פורץ דרך היה ספרה של מיי אלקוט, שדווקא נדחפה לכיוון במסגרתו כתבה את הספר על ידי המו"ל שלה. מיי אלקוט רצתה לכתוב משהו קליל הרבה יותר ודווקא המו"ל ביקש משהו נועז ומורכב יותר. ימים יגידו אם ג'ו מארץ' הייתה סתם טום בוי או שמא לסבית בוערת במסווה, אבל כל אלו נותרו בגדר ספקולציות ואולי משאלות לב של נציגים מהקהילה הלהט"בית הענפה ברחבי העולם. בשביל לדלות פרטים עסיסיים אלו, כנראה שתצטרכו למצוא מתקשר טוב עם רוחות רפאים.


מי קרא לי לסבית? | באדיבות סרטי פורום פילם

הרבה סובב סביב העובדה שהנשים הקטנות הן נשים. וקטנות. ודווקא לא בהכרח בקונטקסט של הגיל, כי אם מעצם העובדה שהן נשים ותמיד יתייחסו אליהן כקטנות ולא שוות ערך לגברים, אחוז ניכר של הסרט מתעסק עם עובדה זו. אצל מג הבכורה, מה שקובע עבורה אושר, בשלב מסוים של החיים הוא סטטוס, שמלות והופעה חיצונית וכמובן העובדה שהיא מצליחה למצוא לה בעל, על בת' לא כל כך מסתכלים, מעבר לזה שצריך לסעוד אותה והיא משמשת מנוע עלילתי להשבת אחותה מהגולה, ג'ו היא קפיץ מתוח שבסך הכל רוצה לקבל הזדמנות שווה – אם מדובר בתרגום כשרונה לכתוב לכדי הוצאות לאור ובין אם מדובר בתיעוב שלה למערכות יחסים שבין גברים ונשים וכמובן תיעוב למושג "אהבה", כמושג.

נותרנו עם איימי – המפונקת, שגם משמשת בתור הנמסיס היחסית של ג'ו, בכל הנוגע למיקומה ותפקודה בבית. היא נראית כמו אחת מהדמויות הזניחות יחסית, שמהוות קונטרסט לנוחכותה של ג'ו, אבל היא עומדת למלא את אחד התפקידים המרכזיים ביותר בסרט. גם לאיימי, בתקופה הבשלה והבוגרת שלה, ישנם תסכולים ומחסומים יצירתיים ומעבר לכך שהיא מנסה למצוא חתן באופן עצוב ומגוחך, היא גם צריכה לדאוג לדודתה הנכה והרגזנית (המגולמת על ידי מריל סטריפ), לה היא משמשת בת לוויה, במהלך טיוליה בכרכרה, בעודה מחלקת הוראות לאחייניתה הצעירה.


לא שכחתם אותי כאן, נכון? | באדיבות סרטי פורום פילם

חובה לציין שההגעה לצפייה בסרט לא הייתה נטולת חששות וזאת למרות הקאסט המדהים והבמאית הכשרונית. כי כמה כבר אפשר להצליח בגרסה השביעית שחוזרת על עצמה? כמה אפשר לייצר מקוריות יחסית ומאחז עיניים, אשר ימשוך את הצופים אל הסרט? סרטה של גרוויג לכל היותר מעדכן את התקופה במסגרתה הסרט נוצר ושופך פרשנויות שלו על סיטואציות מרובות בעלילת הסרט. ואכן הסרט לוקח את הזמן שלו בכדי לייצר חיבור שאינו מתנצל על אורכו ולאחר שעה שלמה הוא מייצר את החיבור הנחוץ לצופה וממיס אותו לאיטו, עד לסופו של הסרט.

סרטה של גרוויג והשביעי במספר מסתבר כעדכון גרסה חיוני והכרחי והוא מגיע בעיקר עבור הנשים הקטנות האמיתיות, בגילן. גרוויג עושה שימוש קריטי בנורמות מהעבר, בכדי להדגיש כמה חשוב העתיד. היא אורגת את יצירתה במיומנות רבה ונטולת מניירות, כאשר היא פשוט נותנת לקסם של הסיפור לעשות את שלו ולשמש בתור אבק פיות, שיגרום לצופה לרחף, בעזרתן של שחקניות מופלאות ובמאית שבפשטות רבה, מספרת פעם נוספת את אחד הסיפורים הנפלאים שנכתבו במאות האחרונות.


ממש מתפללת שאף אחד לא ילהק אותה לתפקיד נוסף | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
יצירה מופלאה, שמקבלת תרגום נפלא ובלתי נשכח. סרט שובה, שאולי לא יזכה בפרס הגדול, אבל הוא בהחלט מגיע בזמן הנכון ובשנה גדולה לקולנוע.

משפט על הבמאית:
גרוויג נישאת על רוח האינדי ומוצאת את הדרך ללב כל קשת הצופים באמצעות פשטות, בימוי מדויק ושחקניות מופלאות.

משפט על השחקניות:
סירשה רונאן ופלורנס פיו קיבלו מועמדויות, אמה ווטסון דווקא קצת פחות בכל הנוגע למועמדות ולתפקוד בכלל. לורה דרן נהדרת, לצידה טימות'י שאלאמה, בוב אודנקירג וכריס קופר. קאסט יוצא דופן לסרט מופלא.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ורבע, בקירוב, שפשוט חבל עד בלתי אפשרי להסיר שום חלק מהסרט.