"ריצ'ארד ג'ול": הצילו את המציל

קלינט איסטווד מתקרב כבר לעשור שלם, במסגרתו הוא מביים סרטים המבוססים על מקרים וסיפורים אמיתיים. הבמאי בן ה-89 (בסוף מאי הוא יהיה בן 90!) כבר ידוע בתור חובב גדול של סרטי גיבורים אמריקאיים, שאינם גיבורי על. סרטיו מתומרנים לא פעם ולא פעמיים ברוח הרפובליקניות הטראמפית והוא, ממרום גילו המופלג לחלוטין, לא חושש להביע את דעתו, דרך סרטיו וגם מחוץ לגבולות הגזרה הקולנועיות בין אם הוליווד מריעה או להפך – חשה כי הסנילי המקומט, המרופט והמטורלל הזה צריך כבר להתחיל לחפור לעצמו קבר ולהפסיק לעסוק במה שעסק כל ימיו.


הרגת אותי משעמום, תעירי אותי שתסיימי לקרוא | באדיבות Tulip Entertainment

כמעט לפני שש שנים איסטווד העלה הילוך בחקר הגיבורים האמריקאיים והבאת סיפוריהם למסך הגדול. "צלף אמריקאי" בחן את אמות המידה והמוסר של זאב בודד, אל מול ייסורי הנפש והמצפון שלו והסרט זכה להצלחה לא קטנה בקרב קהלים גדולים בארצות הברית. "סאלי: נס על ההדסון" העלה הילוך בכל הנוגע לייסורי מצפון הציבור דווקא, אשר נבעו דווקא מניסיונות להעמיד לדין גיבור אמריקאי שהצליח כנגד כל הסיכויים להנחית מטוס בשלמותו בתוך נהר ההדסון ובעצם העובדה המרכזית, הנוגעת בשחיטת פרה, שהפכה לקדושה ולו רק לרגע, הוא דומה מאוד לסרט הנוכחי.

"ה-15:17 לפריז" היה אקט של המלכת גיבורים פשוטים בכמה אופנים דרך סרט קולנוע, אשר צולם בכיכובם של הגיבורים האמיתיים, שהצילו את היום. זה היה גרוע ומיותר. וכבר שנראה שתקוותו אפסה, שהוא יורד מהפסים ומאבד את זה שוב בשידור חי, הוא מגיע עם סיפורו יוצא הדופן והמקומם של ריצ'ארד ג'ול – אדם שחווה הבלחת גבורה אישית ולאומית ומחי הדלפה אחת עף לצידו השני של ספקטרום הגבורה ונעשה מן איוב מודרני לתקופה של קצת פחות (ממש קצת פחות) משלושה חודשים, במסגרתם דמו נשתה מכלי פלסטיק, שמו הוכתם וירדו לחייו באופן שבהחלט ייתכן ושינה את כללי המשחק, בכל הנוגע לניסיונות גבורה עתידיים ואפשריים.


בוא תשים קצת טביעות אצבעות על הטלפון, בקטנה | באדיבות Tulip Entertainment

סיפורו של ג'ול מתחיל מספר שנים לפני מאורעות אולימפיאדת אטלנטה. הוא מחלק דואר במשרד עורכי דין ומגלה סימפטומים לא מועטים של שהייה בצד מסוים של הספקטרום. למרבית ההפתעה, אחד מהעובדים בחברה רואה אותו בדיוק כפי שהוא – תמים, לויאלי ובעל ערימת כוונות טובות, שיכולות לכסות חרא שמזוקק ממשרד עורכי דין. לאותה החברות שנרקמת בתחילת הסרט תהיה משמעות עם המשך הסרט, אבל את זה כולנו יודעים כבר מצפייה בטריילר וכמובן מהיכרות עם המקרה המקורי.

תוכלו לקרוא לסרט הזה התכה בין עלילת הסרט "סאלי: נס על ההדסון" לבין "פול בלארט: שומר קניון" וכנראה שגם תמצאו כי הצדק עמכם, כי יש משהו מהתמימות הגובלת בטמטום הפול בלארטיים של קווין ג'יימס, המתיישבת עמוק בתוך סיפור שהוא יותר טראגי מהירואי ובעיקר חושף שניים מהכוחות הגדולים ביותר בארצות הברית, אשר התגייסו על מנת להוריד את ג'ול מכס המלכות שחלקם הושיבו עליו ואיסטווד משתדל לחשוף, ללא משוא פנים, את הדרך האכזרית שבמסגרתה הוקרבו חירויותיו, חייו הפרטיים וריצ'ארד ג'ול עצמו על מזבח, המתודלק ללא הרף בזכות תיאוריות חסרות שחר, שהמציאה סוכנות שאמורה הייתה לכבד את זכויותיו וגם להיראות מקצועית הרבה יותר, לפחות ממה שהוצגה בסרט וכפי הידוע גם במציאות.


בוא, תוציא איזו הודעה על מעורבות בפיגוע ונסגור עניין. סבבה? | באדיבות Tulip Entertainment

ריצ'ארד ג'ול היה המאבטח שהפך בתור יומיים מגיבור לחשוד המרכזי במעורבותו בפיצוץ שהרעיד את כפר הנופש של אולימפיאדת אטלנטה. הוא היה היחיד שגילה תושיה ומצא מטען צד חבוי, הוא הביא את העניין לכל מי שרק רצה לשמוע ותרם להצלתם של עשרות נפגעים פוטנציאליים, עובדה שלא נזקפה לזכותו ובעצם עמדה לרעתו, כאשר חיפשו אשמים והכי הגיוני היה להפיל את התיק על השמן, הדחוי, התמים שגר עם אימו באותה הדירה מזה מספר שנים. "הליצן" המגוחך, שהיה מקפיד לספר לכולם כי הוא איש חוק ולא משנה באיזו עבודת אבטחה זניחה הוא עבד.

הביקורת של הסרט ברורה למדי, בערך כמו עלילתו שמונחת בפני הצופים ולצריכתם. עלילת הסרט מתקיימת בשלהי הניינטיז, עם כניסתם של הפלאפונים לתמונה, אבל טרום הסמארטפונים והרשתות החברתיות. ימים בהם התקשורת הכתובה גוועת אל מול האמצעים המצולמים (ודמותה של העיתונאית קאת'י סקראגס אומרת את זה בצורה חדה, חלקה וברורה) ומנסה ללקט כותרות בומבסטיות כמעט בכל מחיר, גם אם מדובר בהפקעת פרטיותו של אדם פרטי, שעד לפני רגע נחשב בתור הגיבור הכמעט יחיד של המקרה הטראגי שהתרחש באותה אולימפיאדה.


סך הכל בדיקת לחץ דם שגרתית, בלי לחץ ותיכף מתקפלים | באדיבות Tulip Entertainment

החיפוש העיתונאי אחר סנסציות, שמאוחר יותר ישמשו להטיית דעת הקהל כמטוטלת נאמנה, המושפעת מקצב נדנוד העט, סופג את מרבית הארס שאיסטווד מרסס במהלך הסרט הזה כלפי התקשורת הכתובה וגם מייצר קונטקסט מבעית למה שהיה קורה לו מקרה זה היה מתנהל בעידן הרשתות החברתיות. ועם זאת, זו לא הביקורת החריפה היחידה, כאשר גם הסוכנות של ג'יי אדגר הובר לא יוצאת נקייה וחוטפת מאיסטווד ללא הפסקה. הבולשת ואנשיה מוצגים בתור חבורת ליצנים (חרמנים), שמעדיפים לשמור על תיאוריות מופרכות ועל משרותיהם, מאשר לחפש קצוות חוט הגיוניים, שתואמים לסדרת המקרים שהתרחשו.

איסטווד ליקט לסרט הזה את מיטב בניה ובנותיה של הוליווד שראוי כי חלקם היה זוכה לקבל תגמולים בדמות מועמדויות, לאור משחק משובח של הדמויות הראשיות, שאסף תחתיו הבמאי הבלתי נגמר הזה. אין ספק כי הבמאי הקשיש מצליח לטפס על הסוס בחזרה ולאחר כמה ניסיונות והתרסקויות הוא גם זוכה לעלות על האוכף בהוד והדר, כאשר הסרט הפשוט הזה משיב אותו להיות רלוונטי לשיח בדיוק בזמן במסגרתו הוא חייב לשוב ולהיות חלק מהמשחק פעם נוספת.


איפה הוא מסתובב כל היום, הילד הזה? | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
עוצמתי, ישיר ולא מתנצל כמו הגיבור הראשי שלו. אי אפשר להישאר אדישים לסיפור הפשוט והמכעיס, לכאורה, שאיסטווד מניח בפני הצופים. חוסר הצדק זעק לשמיים וחבל שרק עכשיו הוא נשמע בווליום כזה גבוה.

משפט על במאי הסרט:
מדהים. בגיל 89, במקום להיות זקן, סנילי ומאושפז באיזה בית אבות, הוא ממשיך לייצר תכנים ואף כאלו מצוינים. בלי פשרות ובלי לוותר על אמירה משמעותית, איסטווד מוכיח שעד שלא ייקבר באופן פיזי, הוא כאן בכדי להמשיך ליצור.

משפט על השחקנים:
פול וולטר האוזר, שלא היה משמעותי באף סרט רציני במהלך הקריירה שלו מעניק הופעה לפנתאון. משחק משובח ואמין וכל מילה אחרת מיותרת. קאת'י בייטס וסם רוקוול בהופעה שבהחלט צריכה לזכות אותם במועמדות, לכל הפחות ובייטס אכן זוכה להיות מועמדת לאוסקר וגלובוס הזהב בקטגוריית שחקנית המשנה (אותו הפסידה ללורה דרן, של "סיפור נישואים"). אוליביה וויילד וג'ון האם בצוות התמיכה עם הופעות מצוינות, שתואמות את רמת הסרט.


אם אני לא לוקחת כאן אוסקר, אני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ו-11 דקות, שפשוט אי אפשר לאבד את הריכוז לשנייה אחת. הזמן חולף ביעף ולא נמרח לשנייה, על אף אורכו של הסרט. מושלם.