"המכשף": עדיין לא הצליח לכשף אותנו

המכשף היא סדרה המבוססת על סדרת ספרים מצליחה ולה אוהדים רבים בכל העולם. נשמע מוכר? בוודאי, ביוני האחרון הסתיימה אחת הסדרות הגדולות אי פעם - "משחקי הכס" והיא עונה על אותו התיאור. ביחד עם בסיס אוהדים איתן צמא ומלא געגועים בלתי פוסקים ל"משחקי הכס", "המכשף" ונטפליקס קיבלו כר פורה ודלת פתוחה לרווחה למיליוני לבבות שבורים, לאחר לכתה של משחקי הכס. אבל אליה וקוץ בה, אותם פותחי לב ומסך טלויזיה אינם יכולים להשתחרר ממשחקי הכס או מסדרת הספרים המושקעת (או משחקי המחשב).

קצת על סדרת הספרים שהובילה לאחר מכן לסדרת משחקי מחשב מצליחה ביותר. מדובר בסדרת ספרי פנטזיה שנוצרה בשנות ה-90 (כמו "משחקי הכס") על ידי הסופר הפולני המפורסם אנדז'יי ספקובסקי (מכונה "טולקין הפולני"), הסדרה מכילה שלושה אוספים של סיפורים קצרים ועוד חמישה רומנים המספרים על גארלט, בן אנוש שעבר השבחה גנטית והתאמן מילדות על מנת לחסל מפלצות. הספרים של ספקובסקי מושפעים במידה רבה מטולקין ו"שר הטבעות" ומהמיתולוגיה הסלאבית המרתקת ולאו דווקא מכל מה שקשור לסדרת הספרים המצליחה של "משחקי הכס", להבדיל ממה שנהוג לחשוב בארץ.


אני והמפלצת הסלאבית היפה שלי | צילום: Imdb

אירוע בשם "התלכדות העולמות" הוביל להגעתם של כל מיני יצורים כגון ערפדים, אנשי זאב וכל מיני מפלצות מהמיתולוגיות השונות, אבל בעיקר מהמיתולוגיה הסלאבית, מגיעות לעולם ופוגעות באנשים הפשוטים, מה שמוביל לתהליך של יצירת בני כלאיים בשם וויצ'רז, שהם ילדים יתומים ועניים שעברו מוטציה באמצעות כשפים. עם התבגרותם הם נודדים ברחבי העולם ומחסלים מפלצות תמורת תשלום, כאשר הם הולכים על פי קוד היוצא מהנחת בסיס שקובעת כי אסור להם להתערב בסכסוכים מקומיים בין בני האדם ובעצם הם נותרים שכירי חרב המחסלים מפלצות. גראלט (הנרי קאוויל) הוא אחד הוויצ'רים האחרונים שנשארו.

את האופציה לפרה החולבת הזו קיבלה המפיקה והכותבת העולה לורן שמידט היסריך, המוכרת בעיקר בזכות עבודתה על "דרדוויל", "אקדמיית המטרייה" ו-"הבית הלבן" והחליטה, שלפחות בהתחלה, הסדרה תיראה כמו גרסת פנטזיה של סדרת הפנטזיה-אימה "העל טבעי", במסגרתה כל פרק "המכשף" רוצח מפלצת אחרת. הפעם, במקום האחים לבית ווינצסטר, מקבלים הצופים את גראלט מריוויה, שמדבר הרבה פחות ובמקום השברולט אימפלה יש סוס חמוד שהוא גם "איש שיחה" במקום האח השני (תבחרו אתם מי הוא בשבילכם).


כל אחד והאימפלה שלו | צילום: Imdb

גראלט מרויוייה הוא הדמות הראשית בסיפור, אך בנפרד ממנו (לפחות בהתחלה) אנחנו מכירים עוד שתי דמויות חדשות - יניפר וסירי שלכל אחת מהן יש סיפור משלה. סיפורי דמויות המשנה נבנים במהירות לא ברורה, שמתאימה לסרט ולא לסדרה וכמובן שככל שהסדרה מתקדמת מבינים הצופים שהסיפורים של השלושה נשזרים או אמורים להישזר יחדיו. ההתחלה של הסדרה קצת מייגעת ולא מעניינת, או בעיקר לא מסודרת ונראית כאילו מתאימה רק למי שקראו את הסדרה או שיחקו במשחקי המחשב, האקספוזיציה לא מספיק עמוקה וברורה וחלקים מעניינים שיכלו לקבל פרקים משל עצמם מקבלים אזכור מינימלי בדמות שורה או מספר דקות, אבל אל לנו להילחץ, זה משתפר מפרק לפרק, לא חייבים לרכוש את המשחקים בשביל ליהנות מהסדרה.


תמתינו קצת, זה משתפר | צילום: Imdb

את גראלט מגלם, כאמור, הנרי קאוויל ששמו ופלדתו הולכים לפניו, לאחר שגילם את סופרמן בסרט "סופרמן: איש הפלדה" וב"באטמן נגד סופרמן: "שחר הצדק". קאוויל שידוע בכך שהוא גיימר ואף הפסיד את השיחה שבה בישרו לו שהוא זכה בתפקיד סופרמן בגלל ששיחק במשחק אונליין, הוא גם מעריץ שרוף של ה-וויצ'ר ולכן ברגע שהוא שמע שתהיה סדרת טלוויזיה הוא אמר לסוכנים שלו להתחנן לתפקיד ומסתבר שזה עזר. קאוויל אמור להפיח חיים בדמות של גראלט, אך לא ממש עובר את המשוכה הזאת בהצלחה, לפחות עד לסיום העונה הראשונה.

גראלט נראה כמו עוד דמות חזקה ושרירית, שהיו הרבה לפניה ויהיו הרבה אחריה ולא כמו משהו שיצליח לגרום למיליונים בעולם להתאהב בדמות ואם נלך שוב ל"משחקי הכס" (כי איך אפשר שלא), אז ההשוואה לג'ון סנואו או רוב סטארק איננה במקום בכלל. להבדיל מניסיונו הרב של קאביל בתור כוכב קולנוע, חברותיו למסע בסדרה, אניה צ'אלוטרה (יניפר) ופרייה אלן (סירי) חסרות ניסיון אך מצליחות לעורר יותר אהדה, כנראה דווקא בגלל התסריט שעוזר להן.


מעוררת הזדהות | צילום: Imdb

אפשר למצוא לא מעט חסרונות ביצירה של שמידט היסריך ונטפליקס; מחד העלילה מבולגנת, הדמויות עדיין לא מספיק מעוררות הזדהות, הדגש על הפרטים הקטנים לא תמיד קיים והמוזיקה שאמנם מתאימה את עצמה במדויק לסדרת משחקי המחשב יוצרת קצת דיסוננס צורם ולא מוצלח בין הזוועות שהסדרה מנסה לייצר לבין מתיקות המוזיקה שמתאימה יותר לסדרות פנטזיה עדינות יותר כמו "עד עצם היום הזה" ו"גרים".

מאידך ומפרק לפרק, העלילה משתפרת, חוסר הידע מושלם וההזדהות עם הדמויות עולה ועולה (אם כי המוזיקה עדיין צורמת ומרגישה לא תמיד קשורה), גם "משחקי הכס" לא יצרה את האהדה הרבה אליה בפרק הראשון או בשלישי וגם "המכשף" לא נכשלת לחקות אותה וכנראה בדרכה לעבור את אותו התהליך. בסופו של דבר המכשף לא מצליחה לעלות, לפחות בעונתה הראשונה, מעל לבינוניות ועם זאת ניכר בהחלט כי ככל שהסדרה מתקדמת היא משאירה עוד קצת מקום לאופטימיות עבור העונה השנייה.