"הארייט: הדרך לחופש": לא עובדת בשביל אף אחד

מי שמע על הארייט טאבמן? לוקאלית, כנראה שלא רבים. בארצות הברית, שם היא נלחמה על חייה וחירותה, כנראה שקצת יותר ועם זאת, לא מספיק. מבחינה קולנועית או טלוויזיונית, זה בסך הכל הניסיון השני לספר את סיפורה של לוחמת זכויות האדם האפרו-אמריקאית, כאשר הראשון היה טלוויזיוני והתרחש בשנת 1978, באמצעות מיני סדרה, ששמה היה: "אישה ושמה משה".

הניסיון הנוכחי מכוון לקהל יעד רחב יותר ובעל תפוצה גדולה הרבה יותר. סינתיה אריבו ("אלמנות", "זמנים קשוחים באל רויאל") גיבורת הסרט והמועמדת לגלובוס הזהב (אותו הפסידה לרנה זלווגר) ולאוסקר על תפקידה (אותו גם כנראה תפסיד לאותה רנה זלווגר), עושה שירות עצום לעצמה ולדמות אותה היא מגלמת, כאשר דרך כל מועמדות לפרס כלשהו היא בעצם מרימה את המודעות לפועלה של טאבמן וכמובן, בד בבד, גם לכישרון המשחק שלה, עליו עוד ידובר הרבה אחרי שישקע האבק ההיסטורי, המותיר אחריו הסרט.


אין סיכוי לאוסקר במכה ראשונה | באדיבות Tulip Entertainment

סרטי יציאה מעבדות לחירות מפציעים מדי כמה שנים בהוליווד. חלקם מקבלים חשיפת יתר ומועמדויות בולטות בעונת הפרסים וחלקם יורדים אל מתחת לפני השטח ונותרים בתור פיסת היסטוריה קולנועית, אותה למדו בקורסים מצומצמי משתתפים. הסרט הנוכחי מתנועע בין לבין וזאת בעיקר בגלל חשיפה נמוכה למדי של הצופים לסרטיה של קאסי למונס, במאית הסרט ושל סינתיה אריבו – הגיבורה הראשית של הסרט, המגלמת את הארייט טאבמן.

את ילדותה האיומה של טאבמן לא תמצאו באף סצנה בסרט, כי בשביל זה אפשר לנסות ולהפיק סרט נוסף באורך מלא, אבל בשביל לנסות ולתת משהו, בכל זאת, על טאבמן, עלילת הסרט מתמקדת במה שקורה מהרגע שארמינטה "מינטי" רוז (שמה המקורי של גיבורת הסרט) מחליטה להינשא לבחיר ליבה – ג'ון טאבמן, אשר מוגדר בתור "חופשי" ומנסה לעשות קולות של חופש בעצמה. אדונה של מינטי (כן, זה עדיין נשמע כל כך...) לא שועה לבקשתה, מערים קשיים ואף מאיים למוכרה הלאה ומכאן בעצם מתגלגל סיפורה יוצא הדופן של טאבמן קדימה.


כן, לא...את לא הולכת לשום מקום | באדיבות Tulip Entertainment

הצעד הבא שנותר למינטי, שנדחקה חזק לפינה, הוא רק לברוח וכך היא אכן עושה. בלי פרידה דרמטית (אך מוזיקלית) מכל בני משפחתה, אבל עם מעבר אצל הכומר המקומי, שנותן לה את ברכת הדרך, מינטי יוצאת לדרך חדשה שתשנה את חייה ואת היסטוריית המאבק של השחורים לחופש ושיוויון ברחבי ארצות הברית. מינטי משנה את שמה ל"הארייט" – שם החופש שהיא מאמצת לעצמה (ושם הסרט באנגלית) ומיד יוצאת להמשך נתיב הבריחה שפילסה במקור וזאת בכדי להעניק את התחושה הזו לכמה שיותר אנשים, אשר מוכנים לשים את כפם בנפשם ולעשות את הצעד הראשון אל מחוץ לעבדות אל כיוון החירות.

מעבר לאלמנט הריאליסטי, הסרט מאמץ לעצמו וכולל בתוכו מבצעי הצלה נועזים ומורכבים וגם מכליל אלמנטים דתיים. האלמנט הדתי מגיע דרך מה שנראה כמו התקפי אפליפסיה, מהם סבלה טאבמן ואותם ניכסה לעצמה בתור התגלויות אלוהיות ומשיחיות ובכך הצליחה להעצים את כוחה הנפשי ועוז ליבה האנושי. דרך כל אלו הפכה טאבמן לסוג של אייקון בעל יכולות על אנושיות, שמתקשר עם הבורא. סופר גיבורה, אשר פעלה על פי הנחיות האל – מה שמעניק לסרט את הפן הדתי, ממנו אי אפשר להתעלם, בימים בהם לבני אוכלוסיית העבדים השחורים לא היה יותר במה להאמין, מאשר בבורא, שליחיו עלי אדמות והתקווה שמפעמת דרכם.


אלוהים מדבר איתי, אבא... | באדיבות Tulip Entertainment

סרטה החמישי של קאסי למונס מציב שוב גיבורה שחורה במרכז. זהו סרט שני בפילמוגרפיה של השחקנית-במאית, אשר שואב את תוכנו בהשראתם של אירועים אמיתיים ומעצימים. סינתיה אריבו מקבלת את האפשרות לגלם אישה בעלת חוזקות ומובילת דרך, אשר הופכת מעבד לבוס במהלכי בזק וחוץ מלפרוץ בקטע שירה (ודווקא את זה היא גם עושה בסרט) סותם פיות לגברים לבנים (ובכלל), היא די עושה את הכל בשביל להפגין את העוצמות שלה בתור אישה שחורה, מורדת ומהפכנית.

סרטה של למונס לא מצליח לפרוץ תבניות מוכרות ואף הולך והופך קלישאתי בלא מעט אירועים המתרחשים בסרט, אבל עצם חשיבותו נעוצה בסיפור שהוא מספר ובהשראה שהוא אמור לספק לצופים. הגיבורה המדוכאת, שעוברת מסלול מוכר ומצליחה מצלילה לפרוץ לתהילה – מוכר וקצת חסר מקוריות. קשה למצוא טוויסטים יוצאי דופן בעלילה ועדיין מוקד המשיכה הוא הסיפור, הביצוע של הגיבורה ופיסת ההיסטוריה שמרבית הצופים לא הצליחו עדיין להניח עליה ידיהם או טרם הספיקו ללמוד אותה, עובדה שעשוייה לגרום לעלייה בחיפוש בגוגל בכל הנוגע לתוצאות חיפוש על הארייט טאבמן (ו/או סינתיה אריבו).


מי מתעסק? זו הארייט | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
שיעור חשוב בהיסטוריה, שככל הנראה לא רבים היו צורכים אותו, לולא היה מוצג בקולנוע. מצוין, אבל לא מצליח לפרוץ גבולות וככל הנראה ולצער רבים גם לא ייחרט בזיכרון לאורך זמן.

משפט על הבמאית:
קאסי למונס כבר סיפרה סיפור אמיתי אחד, ב"דבר אליי" וכעת היא עולה מדרגה בחשיבות אובייקט הסרט שלה. עצם החשיפה של סיפורה החשוב של טאבמן לציבור הרחב כבר מהווה ניצחון כביר לבמאית.

משפט על השחקנים:
סינתיה אריבו בהופעה נפלאה, שלא בטוח שתתגמל אותה במשהו מעבר לשתי המועמדויות שכבר קיבלה לפרס האוסקר (שחקנית ראשית והשיר הטוב ביותר). לצידה קלארק פיטרס (הבלש פרימון מ"הסמויה"), לסלי אודום ג'וניור ("רצח באוריינט אקספרס") ועוד שלל שחקניות ושחקנים פחות מוכרים, אשר משמשים בתור תומכי לחימה.

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים על השעון. בסיפורי היסטוריה מסוג זה צריך לקחת את הזמן, בשביל שהסיפור יסופר נכון ובהחלט אורכו של הסרט מספק זמן סביר לספר אותו.