"מחתרת השישה": אלפי כדורים ואלפי קלישאות

אי שם, בשנת 1998, כאשר היינו צעירים ואהבנו אקשן בלי סיפור טוב; מייקל ביי דווקא לא היה כזה והצליח לעשות סרט אקשן שהוא גם סיפור אהבה בהצלחה הגדולה שלו עם הסרט "ארמגדון". המשך שנות ה-90 וגם קצת תחילת שנות ה-2000 בהחלט היטיבו עם הבמאי הראוותני, כשמלבד "ארמגדון" גם "פרל הארבור" וגם כמה סרטי אקשן טובים ("בחורים רעים", "הפריצה לאלקטרז") התכנסו תחת שרביטו. דווקא לאחר ההצלחות הללו ביי החל לדשדש בבינוניות וירד מקדמת הבמה, עד ל-2007, השנה בה הוא חזר אל אותה הבמה עם "רובוטריקים" ; שעזר לדור צעיר לשעבר להיזכר בסדרה המצויירת שכל כך אהב.

באותו היקום ואי שם (טוב, לא באמת כזה אי שם), בעבר הלא רחוק (שנת 2016, ליתר דיוק) מצליח רייאן ריינולדס להשיל מעל כתפיו המסוקסות את האכזבה האישית והכללית מתפקידו בתור הפקח הירוק בסרט בעל השם האנגלי התואם: "גרין לנטרן", כאשר הוא עולה עם הופעה קומית מרשימה בסרט "דדפול". הקריירה של ריינולדס נמצאת מאז בנסיקה מתמדת וזאת בזכות האקשן וההומור המיוחדים שהיו ב"דדפול". שתי ההקדמות הללו הספיקו לביי שהחליט לבזבז את 150 מיליון הדולר שנטפליקס הקצו לו על אקשן כמו שהוא יודע לעשות והומור כמו שריינולדס יודע לעשות, הבעיה היחידה שהאקשן של ביי מעייף והבדיחות של ריינולדס ב"דדפול" צוחקות בעיקר על חוסר השראה וחוסר מאמץ כפי שביי וצוות התסריטאים (דווקא של "דדפול") גילו במהלך הכתיבה של הסרט "מחתרת השישה".

ביי, כאמור ידוע בתור במאי שאוהב לעשות הכל בגדול, בעצם לא בגדול - בענק ואם יש יותר מבענק הוא גם ייקח אותו בבקשה, רק תארזו לו את זה עם עוד כמה פיצוצים וקלישאות והוא ייצא מהחנות שמח וטוב לב. ביי לא משנה את הנוסחה בסרט הזה ואף משחרר את החגורה ומתניע עד הסוף, הסיפור שדווקא בעל פוטנציאל לא רע נדחק לשוליים בקול שאון, רעש ופיצוץ, השחקנים הטובים בדרך כלל מקבלים טקסטים שחוקים וחבוטים, מלאני לורן (שושנה מ"ממזרים חסרי כבוד") נראית אבודה ומבולבלת, רייאן ריינולדס נראה בדיוק הפוך מדדפול - ים של קלישאות ובדיחות בינוניות מינוס וגם שאר הקאסט מדשדש בבינוניות עם טקסטים חסרי השראה ומעוף ומשאיר את הבמה לכוכב האמיתי - איש הצוות הממונה על האפקטים המיוחדים ושלל הפיצוצים.


מחכים למצחיק | צילום: Imdb

אם כבר נגענו בשחקנים, יש עוד אחד ששווה להתעכב עליו למרות התפקיד הבינוני שלו - ליאור רז. האב והיוצר של אחת הסדרות הישראליות היותר טובות בשנים האחרונות - "פאודה". רז מקבל תפקיד שקשה להתבלט בו לטובה ולרעה בתור הדיקטטור של מדינת טורגיסטן (אותה המציא מייקל ביי בעבור הסרט). הכי קרוב לזה הוא מחוז בפקיסטן הנושא את השם, רז לא יכול להגיד שזה התפקיד הכי טוב שלו, אבל תמיד טוב להכיר את ביי או ריינולדס בתור קרש מקפצה לתפקידים טובים יותר. לפחות ביי עושה משהו אחד טוב וזה השילוב של ישראלים בסרטים שלו, כפי שעשה בעבר, בעבור נועה תשבי (בסרט "איילנד") ובעבור בר פאלי (ב"רווח וכאב").

הסיפור עצמו, כאמור בעל פוטנציאל לא רע - מיליארדר אמריקאי שרוצה לעשות קצת טוב ורוצה לעשות את זה בסטייל, מחליט לרדת מהרדאר ולביים את מותו ומותם של עוד מספר מומחים עולמיים בתחומם (בעיקר כאלו שיודעים להכות, לירות ו...כן, ניחשתם נכון: לפוצץ), הוא מחליט שהוא רוצה לעזור למדינת תורגיסטן שנשלטת בידי דיקטטור רשע (ליאור רז) ולהחליף אותו באחיו הטוב (פימאן מעאדי) במן סוג של אירוניה שבה הישראלי משחק דיקטטור והאיראני משחק את השליט הטוב. כדי שלא יהיו בעיות, אף אחד מהמשתתפים לא אמור להכיר את האחר ולכן לכולם לא קוראים בשמות שלהם אלא במספרים, אפילו פה ביי וצוות התסריטאים מתרשל, אחרי "בית הנייר" עם טוקיו, ברלין ושאר חבורת הערים, הייתם מצפים שמישהו על הסט יחשוב על משהו פחות גנרי ממספרים 1 עד 7.


תמונה אחת שווה 1000 פיצוצים | צילום: Imdb

כדי להדגיש כמה הצוות התעצל; אפילו הכוריאוגרפיה בקרבות בינונית במקרה הטוב וההיגיון נדקר, נזרק מהחלון ואז על הדרך התפוצץ (בכל זאת...זה סרט של ביי), מצד שני "מחתרת השישה" הוא סרט שבאמת מהרגע הראשון לא מתיימר להיות חכם או מרתק ורק מבקש לעזור לצופיו להעביר את הזמן בישיבה מול נטפליקס עם דלי של פופוקורן - משימה שהוא בהחלט מצליח לבצע באופן מוצלח מאוד וזאת על מנת שהצופה יכול לנתק את המוח שלו לאחר יום עבודה קשה ולהיות כמעט במשך שעתיים כמו התסריטאים של הסרט - ללא מוח.

בסופו של דבר, למייקל ביי יש את החותמת שלו ובדיוק כמו שלא נלך לטיב טעם בשביל לקבל אוכל כשר עם רבנות של מחפוד, ככה לא נלך למייקל ביי בשביל תסריט איכותי או מחשבה מסוימת. "מחתרת השישה" עושה מה שביי עושה כל כך טוב וזה אקשן בלי חוכמות (ובלי חוכמה).