"השמיים הם הגבול": ושוב איתכם. בתוך בלון

אולי זו אופנה חדשה, אך נראה כי לאחרונה סיפורים על גיבורים בבלונים פורחים מגיעים למסך בישראל בזה אחר זה. לפני כשבוע הגיע לאקרנים בארץ הסרט עם השם שעלילתו כמעט ולא יכלה להשתמע לשני פנים: "בלון", שסיפר את סיפורן של שתי משפחות, אשר ממריאות אל החופש בתוך כדור פורח והנה מגיעים להם הזוכה והמועמדת על תפקידים באותו הסרט ("התיאוריה של הכל"), לסבב נוסף של שיוט בתוך סלסלה ענקית של כדור פורח, אי שם באמצע המאה ה-19.


את מוכרת לי מפעם, אולי מגלגול אחר | באדיבות בתי הקולנוע לב

התקווה המיוחלת והציפייה המתקיימת עוד לפני תחילתו של הסרט, שהסבב הזה יסתיים בצורה מוצלחת בערך כמו בפעם האחרונה שצמד הכוכבים הראשיים נפגשו על הסט, בסרט אשר גילה אותם לעולם בענק ואף הניב להם, כאמור, מועמדות (עבור פליסיטי ג'ונס) ואוסקר (עבור אדי רדמיין). אפשר כבר מעכשיו לומר שכנראה כדאי לצמד שלא לטפח אשליות בנוגע לזכייה או מועמדות נוספת וזאת על אף שהם מגלמים את תפקידם היטב – בדיוק כמצופה מהם.

כאשר סרט מתחיל עם המשפט: "בהשראת סיפור אמיתי", אתם יודעים לצפות לקמצוצים של אמת והמון הדבקות עלילתיות, על מנת לרתק. כי באמת כמה דרמה אפשר לפתח בסרט בו שני אנשים נמצאים בתוך כדור פורח? מסתבר שלא מעט. דווקא נקודות התורפה של הסרט נעוצות היטב וחזק מחוץ לסלסת הבלון הפורח, כיוון שסיפור המסגרת והרקע לא מצליחים לייצר עניין וזאת למרות שיש לא מעט פיתוח של הדמויות שניתן לעשות, אבל הוא מתומצת לכדי רקע בנאלי ולא כל כך מרתק.


טוב, די עם החיוכים. בואי נתחיל לסבול | באדיבות בתי הקולנוע לב

רדמיין, שהיה יוצא מן הכלל בתור סטיבן הוקינג ב"התיאוריה של הכל", לוקח שוב את שותפתו למסע ההוא – פליסיטי ג'ונס, לסיבוב נוסף והפעם התוצאה כוללת תצוגות משחק נהדרות, בעיקר של ג'ונס ועם זאת משהו חסר בשביל שהסרט הזה יהיה קצת יותר טוב. קשה להאמין ללא מעט התרחשויות שקורות על הכדור הפורח והן בעיקר מעלות תהיות בנוגע לאמינות מול הסיפור האמיתי ושיטוט קצרצר ברחבי מקורות המידע שמעניק לצופים כבוד הרב גוגל, אכן מאשש ומאפשר לראות כי חלקים גדולים כמו שותפתו לטיסה והגובה אליו הגיעו שונו בשמחה וששון על ידי טום הארפר וצוות התסריטאים של הסרט.

זהו עוד סרט המכיל בקרבו מאבק של האדם בטבע, רק שטיב המאבק הזה הוא מבחירה מושכלת ומודעת של בני האדם שניסו לעלות השמיימה קצת בטרם זמנם ודווקא עשו עבודה טובה בקרבה לעולם הבא. חוויית הטיסה בכדור הפורח דווקא משרתת אחוז גדול מהסרט, אבל הרגעים שבין לבין דווקא לוקחים נתח גדול וקצת פחות מעניין וכאן נשארת הבחירה לצופה לאיזה חלק הוא מתחבר טוב יותר, האם לסיפור הרקע שעובר בבנאליות וריקניות מידתית על מסלול חייהם של שני גיבורי הסרט או שמא לסיפור בבלון הפורח, אשר לוקה לא מעט באמינות רעועה, גם אם הוא מרתק הרבה יותר מהקו העלילתי השני.


נראה כמו יום טוב לתפוס כדור | באדיבות בתי הקולנוע לב

אדי רדמיין מגלם את ג'יימס גליישר – מדען וחוקר שמנסה לחזות את מזג האוויר וזקוק לטיסה בשמיים, על מנת להוכיח כי הדבר ניתן לביצוע ולאסוף נתונים מדויקים על מנת לאשר את השערותיו לקהילת המדענים הבריטית, אליה הוא משתייך. איש מחבריו לתחום המדע לא מתחבר והוא מקבל יחס של ליצן נחות במקרה הטוב. אמיליה וורן (המגולמת על ידי פליסיטי ג'ונס, כאמור) שכלה את בעלה בטיסה על בלון פורח בשמי אנגליה (או שמיים אחרים, לצורך העניין – אין פירוט אמיתי) והיא מבדרת צופים רבים בהופעות קרקס, המשולבות עם טיסה בכדור הפורח.

לגליישר לא נותרו המון אופציות, כפי שהוא רואה זאת באותו הרגע והוא מחליט להוריד מעט מכבודו ולהצטרף לטייסת המומחית, גם אם אין מדובר בשותפה שווה לו או שותפה לדעותיו ומקצועיותו. השניים עולים על הבלון הפורח בקול תרועה רמה והמסע מתחיל. לאט למדי ובלי יותר מדי מידע ופרטים מתחיל השיוט בשמיים, כאשר בכל מספר דקות ומטרים ברחבי השמיים, הם נזכרים בכל אותם הפרטים הקטנים אשר הובילו אותם למקום שבו הם נמצאים היום – בחלל הקטן והמרובע המשתייך לסלסת הכדור הפורח, כאשר כל אחד ומטרותיו הוא.


אתה זוכר למה לעזאזל רציתי לעלות על הדבר הזה? | באדיבות בתי הקולנוע לב

מה שנראה לכולם כמו הסיפור הרומנטי של השנה, מצליח בעיקר להבליט צילומים עוצרי נשימה, המהווים רקע לסיפור רומנטי שלא כל כך מתכוון להתרחש. בכל רגע שהשניים עולים ועולים במעלה העננים, כך צילומי הנופים והרקע שהיו מהממים בתחילת הסרט הופכים להיות כתמים מטושטשים שמחזקים את הלך רוחם של הגיבורים. תפקידם של הצילומים מהווה נדבך משמעותי וקריטי יותר ביצירת מפת עין הציפור המוצגת לצופה המשתאה ובעזרת הצילום הנפלא מתפשטת תחושה חזקה של חיבור לגבהים והמקומות בהם נמצאות הדמויות - צרור עובדות אשר מהווה את אחד העוגנים המשמעותיים של הסרט.

אבל יופי וויזואלי אינו הכל ודווקא בסרטי ז'אנר מאבקי ההישרדות של האדם בטבע, חובה לשמור על הגחלת בוערת, כאשר ישנו אתגר מהותי עם הטבע ואכן השחקנים מבצעים עבודה נהדרת ביצירת מתח ודרמה. חלקם של הצמד ג'ונס את רדמיין הוא המשמעותי ביותר בשליחת חבל ההצלחה, פעם אחר פעם, עבור הסרט שהולך לאיבוד לעיתים קרובות, בזמן שהוא פוסע בנפתולי העבר, מחפש לספק לצופה מספר תשובות והבהרות בנוגע לזמן ההווה ובכך יוצר גל סינוסואידלי, בלתי פוסק כמעט עד לסופו המוחלט של הסרט, שנהנה מחצי שעה אחרונה מתוחה ומרתקת.


לא זוכרת בשביל מה עליתי למעלה? | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
רחוק מלהיות מושלם, אבל נהנה מלא מעט יתרונות וויזואליים, אשר מעניקים לו את הזכות להיות סרט שבהחלט שווה לראות באולם הקולנוע ולא בבית וזאת בעיקר בזכות השילוב בין עבודת מצלמה משובחת וביצוע אמין של פליסיטי ג'ונס, בעיקר.

משפט על הבמאי:
טום הארפר (אשר ביים חצי מעונת המופת הראשונה של "כנופיות בירמינגהאם" ואת "השיר של רוז") הולך על נוסחא מעורבת בסרט שאמור להיות במיקום אחד באופן מוחלט ודווקא ביציאה מאזור ה(אי)נוחות (על הכדור הפורח) והחזרה לעבר, הוא לא מצליח להתעלות.

משפט על השחקנים:
צמד הכוכבים הראשיים מעניק הופעות לגיטימיות וראויות ובעיקר פליסיטי ג'ונס דומיננטית הפעם, כאשר לרדמיין אין דמות מאתגרת, כגון זו של הוקינג. לצידם היימש פאטל (אשר כיכב בסרט "יסטרדיי") וטום קורטניי ("דוקטור ז'יוואגו") בתפקידים קטנים מאוד.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים, שדווקא אולי ניתן היה לקצר מעט חלקים, אשר אינם נמצאים בין ארבעת קירות הקש של סלסלת הכדור הפורח.