"השקר הטוב": זקנים ומשעמם להם

הפעם הראשונה בה נפגשו הבמאי ביל קונדון והשחקן איאן מקלן הייתה במסגרת הסרט "אלים ומפלצות" (1998) – שיתוף פעולה שהניב אוסקר לקונדון, על התסריט ומועמדות לאוסקר על תפקיד השחקן הראשי של מקלן (אותו הפסיד לרוברטו בניני, שזכה בזכות תפקידו המופלא בסרט "החיים יפים"). בפעם השנייה הם נפגשו הרבה הרבה שנים לאחר מכן, בגרסתו של קונדון לשרלוק הולמס המבוגר והעייף ב"מר הולמס" (2015). לבסוף ולאחר שנתיים ביים קונדון בעיקר את קולו של מקלן, בגרסת הלייב אקשן של "היפה והחיה" (2017).


בדרך לעוד שת"פ עם קונדון | באדיבות Tulip Entertainment

הפעם המפגש בין השניים מניב תוצאה בנאלית, צפויה והרבה פחות מספקת מכל מפגשי העבר וזאת למרות שהלן מירן משמשת בתור הצלע השלישית בטריו המרשים הזה. אם לומר את האמת, לא רבים הצופים שיצעדו מרצון לסרט המדבר על נוכל מבוגר, שמתחיל קשר רומנטי עם אלמנה אמידה ומנסה להונות אותה, אבל באמצע התהליך שוקל את צעדיו ומתחיל בתהליך מרגש של חזרה בתשובה ועל כן התוצאה הסופית מייצרת סרט די זניח נוסף, אשר עושה את צעדיו באיטיות, בעודו נשען על מקל הליכה בדיוק כמו מקלן, בשלבים מסוימים של הסרט, אל עבר בתי הקולנוע המקומיים שלנו וככל הנראה לא ימשוך אליו צופים רבים וככל הנראה בצדק.

מדובר בסרט שלא מנסה לכוון גבוה ובעיקר נשען על צמד השחקנים הוותיק שמוביל אותו. כיוון שלא מדובר בעלילה יוצאת דופן או חדשנית בשום צורה שהיא וזה כבר מעייף לומר זאת, אבל הוליווד ממשיכה לספק לנו ערימות בינוניות, שלא ברור את מי הן משרתות מעבר לשחקנים עצמם. מדובר בסרט שהולך מראש על בינוניות ומתקשה להתרומם או לנסוק מעליה וזאת למרות שהופעותיהם של זוג השחקנים הן ראויות ועומדות ברף הציפיות שהרימו לעצמם בכל רגע נתון בקריירה.


יאללה, תסיימי עם זה, נצלם עוד סצנה ונעוף הביתה | באדיבות Tulip Entertainment

הכתיבה עצלה והתסריט פגום בכל כך הרבה מקומות, שעל אף הופעותיהן הטובות של שני השחקנים, אי אפשר לחפות על חורים עלילתיים ועל העלילה הצפויה בעצם כך שהשחקנים מגיעים לעבודה. המותחן הדרמטי הזה לא מצליח להציע שום דבר חדש לצופים, מעבר לגילן של הדמויות הראשיות והעובדה הזו, לכשעצמה, פשוט לא מספיקה להעניק ערך מוסף לסרט, שמרגיש די שקוף וצפוי מתחילתו עד סופו הלא מפתיע כלל וזאת, בין היתר, נובע בעצם העובדה שהטקסטים הבנאליים לא מאפשרים הגעה לסוף הסרט, כאשר הצופה חש מופתע באופן כלשהו.

מקלן מגלם את דמותו של רוי קורטני, אמן נוכלויות מגוון, אשר פוגש את בטי (הלן מירן), דרך אתר היכרויות. בין השניים נוצרת כימיה מיידית וקליק שמקורו לא רק במפגש בין עצמותיהם הזקנות והעייפות. מה שנראה כמו מערכת יחסים חביבה בין אלמן ואלמנה, הופך לאיטו למערכת יחסים מחייבת, במסגרתה רוי ינסה לרושש את בטי בתחילה ועם הזמן יטיל ספקות בעצמו, בכוונותיו מול בטי וביכולתיו המקוריות בתור נוכל חסר מצפון.


אני עושה לך קטע של ליאור מילר עכשיו, זוכרת? | באדיבות Tulip Entertainment

לתמונה מצטרף נכדה החשדן של בטי, שלא מאפשר לרוי לסטות ימינה ושמאלה, בעודו מנטר את המחזר המבוגר של סבתו ללא הרף. עם התקדמות העלילה מנסה לקנות רוי את האמון של בטי ושל נכדה והתוצאה ההולכת ומתפתחת פשוט לא מספקת, גם אם סבילה. צרור עובדות אלו מקשה את החיבור אל לב ליבו של הסרט, כיוון שהוא לוקה בהמון שלבים של חוסר אמינות בסיסית והשתלשלות האירועים בו בעיקר מרדימה ולא מעוררת התלהבות מינימלית.

וכך נותרים הצופים עם מותחן רדוד למדי, שהמקסימום שניתן לומר עליו הוא שהוא נחמד ותו לא, אותו מבצעים שניים מהשחקנים הגדולים בדורם וכזה המבוים על ידי במאי בעל שם, שאולי היה טוב לו היה גם משתלט על כתיבת התסריט הפעם ומצליח למנף ולהרים את הרמה ולו במעט וזאת על מנת לשפר את התוצר הסופי, שעסוק בעיקר בהתבוססות בבינוניות ולא מצליח לסחוט יותר מדי תגובות כנות ויצריות של הצופים.


הייתי צריכה לדעת לפי התסריט שזה יהיה בינוני | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
אי אפשר לומר עליו שהוא רע או גרוע וכמובן שאי אפשר לומר חלילה שהוא טוב, כיוון שהוא פשוט עומד באמצע – תקוע על בינוניות משמימה.

משפט על הבמאי:
קונדון כבר עשה דבר או שניים בחייו וגם אפילו הצליח לייצר לא מעט עבודות נפלאות עם מקלן עצמו. הפעם פחות הולך להם, כיוון שקונדון פשוט מסתפק מראש בבינוניות.

משפט על השחקנים:
מירן ומקלן עושים את עבודתם נאמנה ומעניקים לסרט מעט מההילה, שאופפת אותם כבר המון שנות קריירה ועם זאת, זה לא מספיק, כאמור.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים, שיכלה הייתה להתקצר באופן משמעותי על מנת להנמיך את אלמנט הנמנום.