"דוקטור סליפ": כאשר הרופא שלך הוא סטיבן קינג

נושא הספרים שהופכים לסרטים הוא נושא ותיק בשיח הקולנועי, כאשר כיווני השיח רבים - האם ניתן לצפות בסרט לאחר קריאת הסרט? האם כדאי לראות את הסרט לפני או אחרי קריאת הספר? האם כדאי לקחת ספר טוב ולהפוך אותו לסרט או שאולי כדאי להשאיר מקום לדמיון? מה שבטוח הוא שבנושא הזה היו שלל הצלחות. "חומות של תקווה" ו"מיזרי" (שני סרטים מבוססי ספריו של סטיבן קינג), "סיפורה של שפחה", "ווסטוורלד", סדרת סרטי "הארי פוטר", טרילוגיית "שר הטבעות" וכאמור עוד רבים וטובים. ועם זאת הכשלונות רבים ומהדהדים לעיתים לא פחות מההצלחות. דוגמא לאחד מהם, שעולה לראש, הוא הסרט "המגדל האפל". "המגדל האפל" התבסס על סדרת הספרים המרתקת של סטיבן קינג, אשר אוגדה כולה לסרט אחד בינוני ומטה, שאיבד כל כיוון מהיצירה האמיתית.

אם יש סופר שיצירותיו הגיעו לקולנוע יותר מאחרים הוא סטיבן קינג, קינג יכול להתפאר בגרסאות הקולנועיות לספריו המוצלחים לא פחות: "חומות של תקווה", "זה", "בית קברות לחיות", "גרין מייל", "מיזרי", "קארי" ועוד רבים וטובים. כל אלו ועוד זכו לקבל עיבודים קולנועיים ראויים ומעלה, כך שברגע שיצא הספר "דוקטור סליפ", אשר מבוסס על הספר והסרט "הניצוץ", שכאמור גם הוא של סטיבן קינג, זה היה ברור שזמנו מחוץ להוליווד קצוב. מהצד שני, מה שמיוחד דווקא ב"ניצוץ" הוא שסטיבן קינג לא כל כך אהב את העיבוד של קובריק ואמר בעבר שהוא מחטיא את הסיפור, שקינג רצה לספר. ועל אף העובדה הזו הפך "הניצוץ", במרוצת השנים, לאחד מסרטי האימה הטובים שנוצרו וקטעים ממנו מופיעים או מקבלים משנה תוקף בלא מעט סרטים אחרים ובין היתר, ראשו המבצבץ של ניקולסון בין שברי הדלת.


אחד הממים הנפוצים ברשת

הבמאי-תסריטאי מייק פלנגן, אשר ז'אנר האימה וגם סטיבן קינג לא זרים לו, כיוון שהוא אחראי בין היתר על "השער", "המשחקים של ג'ראלד" וכמובן על סדרת האימה המצוינת שכבשה לאחרונה את נטפליקס "מי מתגורר בבית היל" זכה להיכנס בתור מועמד איכותי ביותר לקחת את הפרויקט החדש של קינג. הוא גייס לשורותיו את יואן מקגרגור, שמרגיש כאילו הוא נמצא בכמעט כל סרט שיוצא בזמן האחרון ("מלחמת הכוכבים", "היפה והחיה", "כריסטופר רובין" ועוד...), את רבקה פרגוסון ("משימה בלתי אפשרית: התרסקות", "גברים בשחור: אינטרנשיונל") וז'אן מקלארנון ויצא לדרך, כאשר הסיפור עצמו הוא המשך של הספר "הניצוץ" והוא מתמקד בדני טוראנס - הילד הקטן שכולנו זוכרים מדווש את דרכו על אופני צעצוע במלון ה"אוברלוק" בסרט "הניצוץ".

סיפור הסרט הנוכחי מתחיל כמה חודשים לאחר עזיבת דני ואימו את בית המלון המקולל, החיים הקשים שעבר לאחר שגם הוא, כמו אביו הפך לאלכוהליסט, בין אם בתור אמצעי הדחקה לעברו ובין אם בתור טשטוש לכוחותיו. בזמן שהוא מנסה להיגמל ולהתאושש, הוא פוגש בעזרת כוחותיו ילדה קטנה עם כוחות זהים ועמוסת "ניצוץ" בשם אברה. המסלול זהה לזה שהצופים נחשפים אליו בתחילת הסרט, כאשר דני מקבל עזרה מ-טבח מלון ה"אוברלוק"; דין הלורן. הלורן כמו דן טוראנס הבוגר, היה ילד עם "הניצוץ" ו"הניצוץ" דעך עם בגרותו ועל כן הוא מצליח לעזור לדני הקטן לעבור את הילדות, עובדה שגורמת ל-דן הבוגר, אשר מנסה לסגור מעגל ולעזור לאברה הקטנה לצלוח את ילדותה.


פעם גם מישהו חפר לי בראש | באדיבות Tulip Entertainment

טוראנס הוא לא הדמות החשובה היחידה בסרט, אשר שוטח שלושה סיפורים שנשזרים לכדי סיפור אחד מרתק, איתו נמצאות עוד שתי דמויות חשובות מאוד שמרכיבות את השלשה של הסיפור. הראשונה היא אברה - ילדה עם כישרון, או ליתר דיוק "ניצוץ" אדיר וייתכן שהוא הכי עוצמתי שהיה אי פעם. אברה לא סתם קרויה בשם שנשמע כמו תחילתו של קסם (אברה קדברה), היא גם דמות מלאת קסם ומגולמת בצורה נפלאה ע"י השחקנית הצעירה קילייה קורן, שזהו סרטה השני בלבד. הדמות השנייה היא כמובן דמות האנטיגוניסט, כיוון שכל סיפור טוב נמדד על פי טיב הנבל שלו. במקרה של "דוקטור סליפ", מי שמאמצת ברוע וחום את התפקיד הזה היא "רוז עם הכובע", שהיא מן מנהיגת ערפדים.

אם לסופרמן תמיד יהיה לקס לות'ר ועבור באטמן (כמעט) תמיד יהיה הג'וקר, לילדים בעלי "הניצוץ", יהיו חבורת הערפדים הקרויה "קשר אמיתי". מדובר בחבורה שיכולה לחיות חיי נצח, אך בשביל להמשיך לחיות הם צריכים להיות מוזנים מרוח החיים או ליתר דיוק "הניצוץ" ומאחר ו"הניצוץ" חזק וטהור רק אצל ילדים ובני נוער, זהו קהל היעד של חברי "קשר אמיתי". החברים בקבוצה לא נקראים בשמות פרטיים ושמות משפחה אלא בשמות וכינויים, למשל יש את "אבא עורב", "אנדי הכשת נחש" והמנהיגה הבלתי מעורערת של הלהקה, "רוז עם הכובע", אשר מגולמת בצורה כמעט מדויקת ע"י רבקה פרגסון המוכשרת.

פלנגאן מנסה במהלך הסרט לא לסטות יותר מידי מהתסריט הכתוב שיש לו בספרו של סטיבן קינג ואף מצליח לעשות זאת כמעט עד הסוף (למי שקרא את הספר יהיו כמה הפתעות) ובהחלט כל עוד הוא לא סוטה מהספר, יש לו סיפור מעניין מגוון ומלא תוכן. הוא גם מצליח ללהטט בצורה נפלאה בין הנאמנות לספר לבין ההומאז' הברור מאליו, שהקהל מחכה לו, לסרט "הניצוץ" של סטנלי קובריק והוא מצליח לג'נגל בצורה מוצלחת בין השניים, כולל סצנת הדלת המפורסמת וכמו כן חדר 237 שמקבל לא מעט איזכורים במהלך הסרט.


מישהו היה חייב להכניס את הראש בדלת | באדיבות Tulip Entertainment

הקשר בין צפייה בסרט לבין קריאת הספר גורם לספר להרגיש כמו מתכון עם הוראות די מדויקות ולכן לא ברור למה בסרטים של קינג השינוי בדמויות קיצוני כל כך. ב"חומות של תקווה" זה היה שינוי שאפשר לספוג מאחר ובמקום ג'ינג'י אירי בשם רד, קיבלנו את מורגן פרימן שלא משנה איך ואיפה, הוא תוספת מבורכת בכל סרט, אך בסרט הבינוני, "המגדל האפל", רונלד שהיה אמור להיות קאובוי בוגר, סטייל בלונדי של קלינט איסטווד והוחלף באידריס אלבה, הרשע - וולטר שהיה אמור להיות דמות אפילה גולם ע"י מתיו מקונוהיי שבכלל היה תפור לתפקיד של אדי (שמשום מה בכלל לא אוזכר בסרט למרות היותו דמות ראשית), גם פה, ההוראות פשוטות - אברה היא ילדה ממוצא איטלקי, בלונדינית, רוז היא אישה אפרו אמריקאית עם שן בולטת, דיוויד האבא של אברה גם הוא ממוצא איטלקי ועל כן לא ברור מדוע השינויים האלו צריכים להתרחש בפועל ובסרט. למזלם של קינג ופלנגאן ולהבדיל מ"המגדל האפל", שהוא כישלון טוטאלי גם בתחום בחירת השחקנים, קוראן ופרגסון מבצעות את תפקידן בצורה מדויקת והשינויים הללו לא פוגמים בסרט.


כמעט השתקפות של הספר | באדיבות Tulip Entertainment

פלנגאן מצליח לקחת עלילה בעלת שלושה כיוונים ולנווט אותה בצורה מוצלחת ביותר בין הספר לבין הסרט הראשון מבלי לפגום בשום דבר. הוא מספק סרט מעניין וקולח, בוחר שחקנים מעולים ואפילו סטיבן קינג פירגן לסרט ואמר שהוא בהחלט מצליח להעביר את הנקודות שהוא רצה להעביר בסרט. לצופים נותר לחכות לספר ולסרט הבא, שקשורים לסטיבן קינג. ועם כל הפרגונים, אי אפשר שלא לתהות על אורכו של הסרט, עניין שהופך להיות סטנדרט הוליוודי, כאשר בקלות ניתן היה "לגלח" 10-15 דקות מהסרט, לנו אין את הניצוץ בשביל להבין מדוע בהוליווד מעדיפים להאריך את זמן הסרטים על חשבון האיכות שלהם.