"עיר יתומה": עיר משמימה

אדוארד נורטון תמיד היה בבחינת עילוי, בכל הנוגע לתחום המשחק. הוא השתתף בכמה מהסרטים הגדולים והטובים ביותר של תחילת המאה הנוכחית ובכל פעם הוא העניק לקהל הצופים הופעה, שהייתה בגדר גאונית, בכל הנוגע לתצוגת המשחק שלו. בשנים האחרונות חלה ירידה רצינית בקרנו ובהתאמה הוא לא הוביל סרט, לבדו, כבר מזה זמן רב. הוא משני בדרך כלל, במקרה הטוב או סתם חלק מהקאסט הנרחב, שלא מקבל זמן מסך מרובה במקרה הפחות טוב. ההתנסות הראשונה והיחידה שלו בתור במאי הניבה תוצאה בינונית למדי ("לשמור אמונים"), אבל היא הגיעה במהלך תור הזהב שלו, בתור שחקן ולכן נסלח לו.

בעיתוי הנוכחי ובמצב הקריירה של נורטון כל התנאים הבשילו על מנת שיוכל לנסות ולהתעלות מעל הבינוניות שאופפת אותו בתחום המשחק וזאת דרך בימוי וכתיבה. הוא לא מצליח. ואלוהים יודע כי הוא מנסה היטב, בכל הנוגע לבחירת סיפור מרתק, עליו הוא חושב ועובד משנת 2000, שנה לאחר צאת ספרו של ג'ונתן לת'ם. נורטון קיבל בסופו של דבר את מושכות הבימוי, רק ארבע עשרה שנים לאחר שהחל לפתח את הסרט, אבל גם היום הזה הגיע והוא שם למבחן את יכולותיו של נורטון בתור שחקן והרבה יותר מאתגר ויוצא דופן – בתור במאי. חובה לומר ולציין כי דווקא, שלא במפתיע, באתגר המשחק הוא עמד היטב וגם באתגר הבימוי הוא רושם הצלחה חלקית, אך הבעיה היא שהוא הולך לאיבוד בכל הנוגע למתיחת יריעת הסרט למקומות שגובלים בשעמום ואיבוד העניין.


אז אני אביים ואצלם את עצמי | באדיבות Tulip Entertainment

אי אפשר לומר שהוא ממציא מחדש את ז'אנר הנואר, אבל אפשר לומר כי הוא מנסה להיצמד היטב לחוקי הגל הניאו נוארי שהתעורר אי שם באיזור שנות השישים. נורטון מנסה גם קצת לברוח מהמסגרת, כאשר הוא מוציא את דמותו הייחודית של ליונל אסרוג, בעל תסמונת הטורט (שבזמנים בהם הסרט מתרחש אפילו לא אובחנה בתור טורט ורק הצופים, שמתגוררים בתקופה הנוכחית יוכלו לאבחן בקלות), אל מחוץ לאיזור הנוחות שלה ומעמת אותה עם חקירה שהולכת, מסתעפת ומסתבכת לעין שיעור. חקירת מקרה רצח, שנדמית כאילו כבר פוצחה ברובה, אבל בפועל פותחת תיבת שרצים כמעט בלתי נגמרת, הקשורה למהלכים לא חוקיים המתרחשים ומקורם בצמרת העירייה.

ליונל אסרוג הוא טיפוס לא פשוט ולא הכי פופלארי. הוא נוגע בסובבים אותו מספר פעמים וללא שליטה, כאשר הוא רוצה להבהיר נקודה מסוימת. הוא מקלל בצעקות ודי פולט את חלק מהדברים שעוברים לו בראש או סתם זורק משפטים שגורמים לו להיראות מטורף לחלוטין. טורט? כאמור, לא היה לזה שם אי שם בשנות השישים ועם כל חבילת המינוסים הזו, איתה מסתובב אסרוג ללא הרף, הוא גם מסתובב עם כישרון יוצא דופן שמגיע בד בבד לתסמינים המוזרים הללו ומדובר ביכולתו וכשרונו לזכור המון המון מידע, בין אם הוא חשוב או לא. פרנק מינה, אשר מתפקד בתור בלש פרטי, לוקח את ליונל תחת חסותו ועוזר לו לשקם התדמית ההרוסה, לאחר שנים רבות בהן היה מוקצה מחמת אי ההבנה למצבו.


אתה פשוט חייב להפסיק עם הטורט הזו | באדיבות Tulip Entertainment

פרנק מעסיק את ליונל, מביע בו אמון ואף הופך אותו לחבר צוות עליו הוא סומך יותר מאחרים וזאת בגלל שהוא בעיקר מוקסם מאישיותו המורכבת. העלילה מסתבכת כאשר ביום אחד מגלה ליונל כי פרנק הסתבך בחקירה מוזמנת מטעם כרישים גדולים בברוקלין, כזו שתגרום לו לקפד את חייו כמה דקות עלילה לאחר מכן. מאותו הרגע ואילך מתחיל ליונל לנהל את החקירה על מנת למצוא את האחראים למעשה, באופן ישיר ועקיף. הבעיה הגדולה של ליונל המתוסבך היא ש-מינה כבר מת ובכל צעד ושעל מדרכו לנסות ולפצח את התעלומה, הוא מוצא עצמו נשאב לעוד ועוד עובדות, אשר בעיקר חושפות שחיתויות בעירייה, גזענות ממוסדת וכמובן חיזוק מעמד עשירי העיר והאנשים החזקים בה וזאת על חשבון ענייה.

המסלול הנוארי הקבוע כולל גם כן פאם פאטאל ובהחלט קיימת כאן אחת כזו, אשר גורמת לליונל התמים להחסיר פעימה ולא פעם אחת, כאשר היא בתמונה. העלילה נעה ונדה בין רחובותיה האפלוליים של ברוקלין, מודל הסיקסטיז וניכר כי נורטון בהחלט מצליח להתמצא בכל הנוגע ליצירת אווירה נוארית מקורית, יודע כיצד לשוות לדמויות גיבוריו את הסבל שבמסע וכמובן את הגילויים המפתיעים שתמיד מבצבצים להם מתחת לפני השטח וצפים בדיוק כאשר מגיע הגיבור הראשי לרחרח.


היי, אני אהיה הפאם פאטאל שלך להערב | באדיבות Tulip Entertainment

הסרט הזה ידרוש את תשומת ליבכם ומקסימום הריכוז שלכם, אבל הבעיה שהוא עושה זאת לאורך זמן רב ובמהלכו גם מעניק הרבה רגעים, שתרצו או לא תרצו, יוציאו אתכם אל מחוץ לקו העלילה והמחשבה הרציפים שלכם. אותם רגעים רוצים להמשיך ולשוות לסרטו של נורטון את אווירת הנכאים הקיומית והנוארית, אבל בסופו של דבר הצופה מוצא את עצמו במהלך שלבים רבים מדי של הסרט משתומם נוכח החיבורים הארוכים ושוברי הרצף שנורטון מכניס בין כל סצנה, שיש בה משמעות עלילתית חזקה יחסית.

"עיר יתומה" פונה לקהל יעד מאוד מאוד ספציפי. הוא לחובבי נואר, אשר רוצים לבדוק בעיניים בוחנות מה יש להציע להם בפוסט מודרניזם הנוארי ועם זאת גם לחובבי הז'אנר נכונה אכזבה מסוימת בעיקר בגלל שהוא צפוי במידת מה, ההפתעות והטוויסטים בו אינם מרעישים או יוצאי דופן והוא ארוך, נמתח ונמרח ללא הצדקה ובלא מעט שלבים, בהם ראוי היה שייגש מהר יותר אל עבר המטרה. נורטון מראה קו שיפור די גדול בתור ובביצוע לסרט אותו הוא מביים, אבל מוכיח שעדיין יש מקצה שיפורים לא קטן, אותו הוא חייב לעבור לפני שיוכל לזכות לקרדיט גדול יותר עבור בימוי הסרט.


ואני אהיה ההופעה הקצרה שלכם להערב | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
חסרה כריזמה שהייתה קיימת פעם בטונות וכזו שלא חסרה לנורטון בדרך כלל. נוכחותו, בסרט שהוא די דלוח, לא מצליחה להציל אותו מהשיממון, להיפך, הוא נגרר יחד עם הסרט.

משפט על הבמאי:
מביים במיומנות ובמקצוענות, אבל נוטה להיגרר אחרי הרצון להציג יותר מדי פרטים ועל כן הסרט מרגיש מרוח וכבד מדי לצפייה.

משפט על השחקנים:
נורטון שוב מקושש אל עצמו תפקיד של אדם בעל מוגבלות שיחה מסוימת ועושה זאת היטב ולפעמים אף נשען על הקונספט הזה יותר מדי. לצידו ובעיקר בתפקידים קטנים יחסית - בובי קנאוולה, אית'ן סופלי, ברוס וויליס, וילם דפו, גוגו מבאסו-ראו ולבסוף והכי חשוב ומשמעותי - הקינג פין של הסרט: אלק בולדווין.

משפט על אורך הסרט:
חובה לקצץ לפחות בחצי שעה עד שלושת רבעי השעה. כאמור, ארוך מדי, מרוח מדי ומעייף למדי.