"מליפיסנט: אדונית הרשע": רק רוצה להיות רעה

אנג'י תקועה. מאז 2008, שהייתה שנה פורה מבחינה קולנועית עבורה (כיכבה בסרטים "ההחלפה", "קונג פו פנדה" ו"מבוקש"), היא כמעט לא מככבת בתפקידים קולנועיים. מאז היא בעיקר המשיכה בקול ענות חלושה, בעוד עוברת התרסקות מרהיבה עם ג'וני דפ ב"התייר", ממשיכה בדיבוב בעוד המשכון "קונג פו פנדה 2" וכמובן הסרט שביימה וריסק את נישואיה (וניסיונותיה לביים) באופן סופי, על המסך ומחוצה לו – "ליד הים", ליד בראט פיט והחוצה מהנישואין איתו. בשנה שלפני צאת הסרט, היא ניסתה לחלץ את קריירת המשחק לכיוון שונה ממה שעשתה עד כה (וגם ביימה את "לא נשבר" המוצלח), כאשר גילמה את דמותה של "מליפיסנט", הפיה המרושעת אשר הטילה את הקללה באורורה התינוקת, סרט ודמות איתה ג'ולי הפכה להיות הכי מזוהה (וגם הכי הצליחה) בשנים האחרונות, מעבר להיותה פילנטרופית חוצת גבולות ויבשות.


אז...תבואו איתי לסיבוב דמעות בקמבודיה? | באדיבות סרטי פורום פילם

הניסוי הוכתר בהצלחה מרובה, בכל הנוגע לביצוע תפקידה וגם בנוגע לביצועים הקופתיים. אז מה עושים בהוליווד כאשר נוסחה מסוימת מצליחה? הולכים למסחטה הקרובה ביותר ודוחפים את כל המרכיבים שגרמו להצלחה, עם עוד קצת...משהו...והולכ� �ם על פרק ב'. ואם לא פרק ב', אפשר לנסות גם את טרום א' או כל מה שיביא את המזומן אל השולחן, ואכן הפרק השני של מליפיסנט נראה כמו רצון עז של יוצרי הסרט הראשון להפיק את המקסימום מהנוסחה אשר הניבה להם הצלחה בפעם הראשונה. הניסיון יוכתר, כשם שמרבית הניסיונות השניים וחסרי הצורך מוכתרים, כהצלחה יחסית בקופות, אך בד בבד ככישלון אומנותי או סתם סרט שיישכח במהרה, בקרב כל אוכלוסיות צופיו.

הפרק השני נפתח עם אורורה מאושרת למדי, בתור מלכת הביצות; התואר שאותו קיבלה מהאם הסנדקית – מליפיסנט. הציפורים מצייצות, העצים חושבים שהם חלק מהקאסט ב"שר הטבעות", היצורים המרובים וחסרי ההגדרה הבסיסית חוטפים את הכתר ממלכתם בקטע דחקאי לחלוטין וכולם מאושרים וצוחקים. נראה כמו תחילתו של סיקוונס פארודי כמעט, שנקטע כאשר מגיע הנסיך פיליפ וכורע על הברך, להפתעת...ובכן, אף אחד. השניים חוששים לספר למליפיסנט על אירוסיהם וכאשר היא שומעת על הבשורה, היא חשה שכל התנאים הבשילו לטיסת חסרת שחר ותכלית בשמי היער. מפה לשם, ביקור בארמון לפגוש את מאמא ופאפא מלך ומלכה (מרושעת עד מאוד, כמובן) ושוב כרגיל מליפיסינט מצליחה להסתבך ולהיחשב, בטעות, בתור מכשפה רבת עוצמה ומרושעת (יותר מהפעם הקודמת אפילו), אשר רוצה להרע לתושבי הממלכה התמימים וגם למשפחת המלוכה המקומית.


אני מוכנה לבוא לארמון המלך, אך ורק אם יצליחו לעשות לי רצח אופי שוב | באדיבות סרטי פורום פילם

שם הסרט כל כך מתעתע, כיוון שכולנו כבר יודעים שלמליפיסנט יש לב זהב, כוונות טהורות והיא פשוט לא נראית כמו אחת כזו. המראה מטעה? פוליטיקלי קורקט? כולה צבועה בשחור? תסיקו מה שבא לכם, אבל הסרט הזה הוא דווקא די פשוט, כאשר הוא מנסה לדון אוו לדבר על נושאים כמו קרעים בין שני סוגי תרבות. הוא סרט אשר שוב מטיף על קבלת השונה וכמובן שגם בסרא הזה, כמו בכל סכסוך בין שתי ממלכות או מדינות, שמעולם לא הואילו לקבל זו את זו בגלל מנהיגיה של ממלכה (או מדינה) כזו או אחרת, אפשר לכוון את האצבעות המאשימות בעיקר כלפי העומדים בראש, שמקבלים החלטות עבור ההמונים ומשתמשים בכל כוחם הפוליטי והשלטוני בכדי לממש את שגעונות הגדלות שלהם על חשבון צבאם ואזרחיהם.

גם ב"אדונית הרשע" תקבלו שתי נשים עוצמתיות נלחמות זו בזו ובלונדינית אחת, שאמורה להיות זו שמאחדת בין הממלכות והיא די אנמית וקלולסית, בכל הנוגע לתפקודה בסרט וגם לתפקידה הקולנועי. אל פנינג, האחות שהייתה בצעירותה הפחות מוכרת ושניה לדקוטה, דווקא צמחה להיות המובילה בבית משפחת פנינג. בסרט הנוכחי היא לוקחת רוורס קטן מבחינת הרמה ומגלמת תפקיד די בלונדיני שטחי וזה מאכזב מאוד מכיוון שכל מי שראה אותה ביותר מסרט אחד או שניים, יודע שמתחת לכל הבלונד הזה מסתתר כישרון משחק ולא רק פרצופים מופתעים, מאוכזבים וכמובן שבורים ומוגזמים כפי שהיא מנפקת בתור הסגנית של ג'ולי. חוץ מפנינג הדלוחה למדי, ג'ולי ופייפר נלחמות היטב יחסית ומותירות אבק לנציגת הגיל הצעיר.


אני פה בגלל הבלונד | באדיבות סרטי פורום פילם

קשה לומר מה הייתה הסיבה הדיסנית לייצר את פרק ההמשך הבינוני והסתמי הזה חוץ מלסחוט את כספם של הצופים הנלהבים מהסרט הראשון. מדובר במוצר זניח מאוד ובסרט שדי מזכיר בקו המחשבה שלו את המשכו של הסרט "שלגיה והצייד", שניסה לספר סיפור שונה לקלאסיקת שלגייה, הלך לאיבוד עם סרט המשך, שניסה להמציא את עצמו מחדש ולקיים מלחמות אפיות בין צבאות דימיוניים, נוסח אלו של "שר הטבעות" וממשיכי דרכו. יואכים רונינג ("שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר") ממלא בסך הכל את הסרט על פי מה שאולפני דיסני מצפים ממנו ומפגיש סיפור נגיש יחסית לילדים, ביחד עם שרידי אגדה, מפזר מעל קסם פיות אפלוליות ולא חוסך במאבקים אפיים, כאמור. רונינג כמובן מטשטש חלקים נרחבים מהסרט במסך עשן, אשר חוסך מילדיכם את ערימות הגופות שהיו אמורות להיערם וחותם את הכל באופטימיות קוסמית.

ועם כל האמור, בסך הכל מדובר בסרט לא רע, שמרגיש כמו "פגוש את ההורים" שיצא מכלל שליטה וכולל ממלכה הנשלטת על ידי מלכה מטורפת, אשר פוגשת צבא פיות אפלוליות ועוצמתיות, שמנסות להשתחרר מכבלי שלטון האדם. באותה מידה זה יכול היה להיקרא "אקוומן" והתפאורה הייתה רק צריכה לרדת מדי פעם מתחת למים, כי סיפור המסגרת דומה. הכל כל כך גנרי שהרגשות שעולות בקרב הצופה המבוגר נעים בין מכעיס לבין מצחיק. קשה לקחת סרט כזה ברצינות, מעבר לבידור קליל להורים וילדיהם, שעברו את גיל ה-PG המוגדר בארצם (ואצלנו זה נע בין 7-8 ומרגיש לעיתים קצת קשוח, על אף שדיסני הם עדיין דיסניים מאוד וחוסכים כמעט כל מראה שעשוי להתפרש כקשה עבור הילדים) ועל כן מדובר בעוד סרט זניח לסגור איתו את תקופת החגים, לפני החזרה לשגרה, שאולי תזמן להורים סרטים טובים ומספקים יותר.


מותק, תהני כל עוד זה נמשך. תיכף חוזרים לבוידעם | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
אם הוא מגעגע כמו סרט המשך מיותר יחסית, הולך ומתנהל כמו אחד כזה, אז כנראה שהוא כזה. שום ייחודיות או חזון בסרט, שאולי צריך לקבל קצת יותר יצירתיות בשביל לבדל את עצמו.

משפט על הבמאי:
אין לרונינג שום אמירה או חותמת יצירתית, כמו בפעם ההיא, כאשר הוא ביים את ג'וני דפ, בהופעה שהיא אולי האחרונה שלו בתור ג'ק ספארו. רונינג מייצר סרט צבעוני, מרהיב ומרשים מבחינה וויזואלית, אבל רק הקליפה נעימת מראה, כאשר התוכן בינוני למדי.

משפט על השחקנים:
ג'ולי נהדרת כתמיד, כי היא פשוט כזו. פייפר מצליחה לשרוד בהוליווד, כאשר היא כבר הרבה פחות רלוונטית מבחינת תפקידיה ואילו אל פנינג מרגישה כמו זיוף גדול של עצמה. צ'יווטל אג'יופור בהופעת אורח זניחה כמו גם אד סרקין ("דדפול"), אימלדה סטנטון, ג'ונו טמפל וסם ריילי.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים זה יותר מדי, בעיקר כאשר מדובר בקהל צופים צעיר והורים המתלווים אליהם וגם במקרה הספציפי של הסרט הזה – אפשר לקצר בכיף.