"כאן ועכשיו": כי עכשיו הוא הזמן

לכל מי שלא מכיר את פניו או את עברו של רומן שומונוב, זה היה קצת הלם לראות את הבחור הצעיר, חובש כובע המצחייה יורד לקדמת הבמה ומדבר בהתרגשות על סרטו, כעל תינוק שזה עתה נולד. זה היה אפילו נפלא לא פחות לצפות ב-ולאד דובינסקי מתגבר על הפרעות בסאונד ומנחית הופעת ראפ קצרצרה על יושבי סינמטק תל אביב, בפרמיירה הפורמאלית לסרט החדש בכיכובו. דובינסקי הוא עוד פרצוף יחסית חדש בנוף וזאת למרות ואחרי שכבר היה מועמד עליו לפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי האופיר של שנה שעברה. עושה רושם כי גם שנת 2019 ככל הנראה תהיה שנה מוצלחת עבור החבורה הצעירה שמצעידה את הסרט הנפלא והרגיש הזה להצלחה גדולה.

שומונוב כבר הפגין יכולות בימוי, צילום ועריכה בסרטו הדוקומנטרי, שפתח את פסטיבל דוקאביב 2016 – "החולמים מבבילון" ואף זכה בפרס סרט הביכורים באותו הפסטיבל. גם ב"החולמים מבבילון" שומונוב המתמקד במאבקם של חברי להקת ברייקדאנס אשדודית, שהייתה בדרכה להגשמת חלומם הגדול: לעלות על במת תחרות הברייקדנס העולמית ולייצג את ישראל וכמובן את עצמם בגאווה. סרטו הנוכחי עושה מעבר בין ז'אנרים של קולנוע, שכאמור זורקים את הדוקו הצידה ועוברים לעלילתי, אבל לא בלי סיפורי ליבה מבוססי מציאות עם שחקנים, שלא כולם באמת שחקנים מקצועיים ואת רובם כבר ראינו מככבים בין רקדני להקת הברייקדאנס, בסרטו הדוקומנטרי.


מחפשים את עצמם ואת הדרך החוצה | צילום: זיו ברקוביץ'

הפעם מספר שומונוב את סיפורם של ארבעה חברים, אשר שלושה מהם חברים בלהקת ראפ ישראלית-רוסית. כולם מתגוררים באשדוד וכל אחד מתמודד באופן שונה עם החרא שהחיים הפילו עליו. בתחילת הסרט חלק מחברי הלהקה מרססים על גשר את הכיתוב: "אין עתיד", כאשר עבור אחד מהם הריסוס מסתיים באופן פחות נעים משאר החברים, שמתקפלים מהר כאשר מגיעים השוטרים. אפשר לומר בביטחון ולאחר תום הצפייה בסרט שהריסוס והאמת שהוא זועק לא כאלו מופרכים, נוכח תוכן הסרט שכמובן שאוב ממקרים אמיתיים.

קשה מאוד שלא לבצע השוואות לסרט שאוחז בלא מעט קווים מקבילים כמו מקבילו הערבי-ישראלי - "ג'נקשן 48". "כאן ועכשיו" שואב את מצוקתו וכאבו ממקומות זהים וממגזר אחר, אשר משתייך לקהילה הארץ ישראלית, אבל הוא מרגיש פועם לפי אותו קצב פעימות הלב של "ג'נקשן 48", בכיכובו של תאמר נאפר. ג'נקשן הבועט דיבר על מצוקות זהות, היה מבוסס על האהבה למוזיקה ועל הרצון להצליח ולפרוץ החוצה בעזרתה, אל מחוץ לכלא הנפשי והפיזי, שמגדר אותם בעירם וכמובן בחסות מוצאם ומונע מהם להגיע למימוש עצמי וחופש יחסי. שם היו ערבים ישראלים וכאן יוצאי ברית המועצות, שנמצאים כנועים למצב כלכלי שפל ומנסים לפרוץ את המגבלות שהציבו להם מוצאם ומצבם.


הגרסה הישראלית-רוסית ל-"8 מייל"? | צילום: זיו ברקוביץ'

אנדריי (ולאד דובינקסי) הוא בחור בשנות השלושים לחייו, שחי עם אחותו בבית צנוע באשדוד. אביו מאושפז מזה זמן מה בבית החולים ואמו כבר אינה בין החיים ועל כן הוא צריך לגדל את אחותו, לעבוד בעבודות כפיים מזדמנות ולהמשיך לטפח לעצמו את חלומו – לפרוץ בתור ראפר, ביחד עם שני חבריו – זורה ורנאט. שני חבריו ללהקה סובלים מבעיות משלהם ועבורם הצלחת הלהקה בפסטיבל ההולך ומתקרב יכולה להוות הגשמת חלום והפריצה הגדולה לה ייחלו ופיללו. אבל החיים, איך נאמר בעדינות? לא זורמים עם התוכניות המקוריות של הלהקה ורק מרחיקים את החזרות לפסטיבל עם שלל בעיות, בראשן הבעיה הכלכלית, ממנה סובל אנדריי (וגם חבריו, בתכלס).

כריסטינה, אחותו של אנדריי (המגולמת על ידי מישל ואינברג המתוקה והמקסימה), זקוקה למירב תשומת הלב מאחיה הגדול ומערכת היחסים ביניהם תופסת חלקים לא קטנים בסרט ורק מדגישה את הרגישות והאנושיות של אנדריי, שיודע כי הוא לא רק המפרנס, אלא גם האב והאם עבור אותה ילדה ועבורה הוא צריך לעשות מאמצים עילאיים בשביל לשרוד בעולם הקשה הזה. אנדריי לא מחפש לתפוס ראש, לגנוב או לבצע פשע בשביל הפשע, הוא רק רוצה להבטיח חיים טובים עבורו ועבור אחותו ואם אפשר גם להצליח להגשים את החלום הקטן-גדול שלו ולרתום אותו עבור הבטחת חיים טובים יותר עבור משפחתו המאוד גרעינית.

וכמו ב"ג'וקר" שהשתחרר ברוח סוערת לפני שבועיים וכבש את הקופות, הקהל והמבקרים ברחבי העולם, גם כאן המציאות מכה את אנדריי כמעט בכל חזית אפשרית ולא מרחמת עליו למרות רצונו הפשוט – לשרוד. דובינסקי טינו לבדו על הסט, לא מבחינת כישרון, רמת המשחק הגבוהה ובטח לא מבחינת העלילה, שמפנה קצת מקום ובשר גם לשלושת חבריו - רנאט מתקשר באופן קבוע לאמו, על מנת לבדוק איך משפחתו שורדת והאם הם מקבלים את כספו, בעוד הוא מתגורר באולם כדורסל, בו הוא מעביר אימוני ברייקדאנס לילדים צעירים, מיקסר צריך לדאוג לאשתו (שגם מטפלת בכריסטינה) ובתו, בעזרת כסף מעולם הפשע, אשר שואב אותו בעל כורחו לבצע מעשים נוראיים, רק בשביל לשרוד ואילו זורה. זורה מצריך הרחבה קצת יותר מהשניים המשניים ואפילו מהגיבור הראשי.


אל תבכי אחות קטנה זה לא פשוט את מבינה | צילום: זיו ברקוביץ'

זורה, הוא החבר בעל החזות הקשוחה והוא מגולם על ידי זורה קרטולישבילי, המכונה גם "וולקן" והיה חלק מלהקת ראפ ירושלמית ומחתרתית בשם "מגה לה דת'". אחרי התפרקות הלהקה פנה זורה "וולקן" לקריירת סולו, הקליט שיר משותף עם ארקדי וסימה דוכין ואף המשיך וכיכב בתפקיד משנה בסרט "פנתר לבן" (בכיכובו של זאב רווח). בסרט הנוכחי הוא פשוט מהווה עוגן עלילתי, דרמטי ומעניק משחק משובח, שכולל מונולוג אחד שפשוט לא יכול להשאיר אף עין יבשה ואף צופה אדיש. בעיניי כותב שורות אלו ומחילה מאוחרת (כיפור בדיוק תם ונגמר בעת כתיבה שורות אלו) מעט משאר חברי הצוות - זורה עושה את הסרט קצת יותר טוב עם הופעה מלאת נוכחות, כריזמה, רגש ועושה זאת טוב בכל שפה.

מי שראה את "ג'נקשן 48" ירגיש המון נקודות מחברות מבחינת רוח הסרט והעלילה. ועל אף שב"כאן ועכשיו" אין מערכת יחסים "קלאסית" בין גבר לאישה, זו דווקא מסתמנת כאחת מנקודות הזכות הגדולות עבור סרטו של שומונוב, שדווקא מערכת היחסים בין שני המגדרים לא מבוזבזת על משהו בנאלי יחסית כמו מערכת יחסים רומנטית, על רקע משברים, אלא על מערכת יחסים אבהית שמתקיימת בין אח ואחות. מערכת יחסים בעלת רגישות, קסם והמון לב. דווקא רגעי הראפ בסרט הנוכחי מובסים בגדול לאלו של "ג'אנקשן" וזאת על אף שפס הקול הוא נהדר ואף זיכה את הצוות בפרס אופיר למוזיקה המקורית הטובה ביותר, אבל העלילה מנצחת ובגדול, כמו גם איכות המשחק של חברי הקאסט, איכות הבימוי של שומונוב והסוף הנהדר של הסרט, שעליו לא נאמר מילה אחת, אלא דווקא שתיים: "רוצו לראות"!


אחותי הקטנה, כבר מזמן לא בת שנה | צילום: זיו ברקוביץ'

משפט על הסרט:
ניצחון ענק של שומונוב וחברי הצוות שליהק, שחלקם הגדול אפילו לא שחקנים מקצועניים (עד עכשיו). מדובר בסרט מהפנט ועוצמתי והאמת של שומונוב היא כמו אגרוף לבטן של הצופים, או כפי שהוא היטיב לתאר לפני תחילת ההקרנה: "אנחנו נציג לרוב הצופים מציאות שהם לא כל כך מכירים" וכל מילה מעבר לאלו מיותרת.

משפט על הבמאי:
שומונוב מביים ברגישות ותבונה את המציאות בסרט עלילתי, שאומר את אותו הדבר שאמר ב"חולמים מבבילון" וגם די דומה לדברים שאליהם התכוון אודי אלוני ב-"ג'נקשן 48" ועושה זאת מצולם ומבוים היטב.

משפט על השחקנים:
על זורה הרחבנו כבר את הדיבור, רנאט נהדר ואמין ומיקסר בהחלט מרגש, כאשר הוא מופיע בתפקיד קטן יותר יחסית. דובינסקי נפלא וכובש בעיקר בכאשר הוא דובר את שפת אמו (רוסית), כאשר בעברית זה מרגיש שהוא פחות שוחה לעיתים, אבל הופעה נפלאה ומשכנעת כמעט לכל אורכה.


"איפה אתם?" של ולאד 'פינט' דובינסקי | מתוך האלבום החדש - "הרדמה כללית"

משפט על אורך הסרט:
הנושא וההתפתחות העלילתית מרגישות הרבה יותר משעה וחצי שהוקצבה לסרט, אך הוא לא סובל משנייה מיותרת וממגנט בכל שנייה שהוא רץ.