"משפחת אדמס": זה חזר, זה מצויר ומצוין

זה עשוי להישמע קצת תלוש מהמציאות, אבל מאז צאת הסרט הראשון עברו 28 שנים! מאז שמורטישה הייתה אנג'ליקה יוסטון, ראול ג'וליה המנוח גילם את גומז, כריסטופר לויד היה פסטר וכריסטינה ריצ'י הצעירה גילמה את וונסדיי (כן וגם ג'ואן קיוזאק הייתה שם). מאז שנבחרת העילית, אשר יוצגה על ידי טובי בניה ובנותיה של הוליווד, נאותה לגלם את דמויתיה של המשפחה הצבעונית (בעיקר צבעי שחור, לבן ואדום עכור) עברו שנים רבות וזה היה אך טבעי, שבגרסה המצוירת והמחודשת יקבל הדור החדש גם נבחרת מנצחת משלו, בכל הנוגע למדבבים של הסרט, בראשם עומדים אוסקר אייזק, שרליז ת'רון וקלואי גרייס מורץ.


מרחוק רואים את הפיקסלים | צילום: IMDB

קצת לפני שניגע בעלילה והסאבטקסט שלה עבור הילדים וההורים, אי אפשר שלא להתייחס לעצם העובדה שהמשפחה הזו חוזרת לדור חדש לגמרי. שוב ישנה פנייה לדור הורים, שיביא את ילדיו לקולנוע בשביל להבין על מה אבא ואמא גדלו בניינטיז. בניגוד להרבה סרטי ילדים חמימים ומלטפים אשר רואים אור יום בתקופת החגים, הסרט הזה הוא שונה מכל מה שמוקרן בנוף בתי הקולנועי הישראלי והעולמי. זו גרסה קצת יותר מעודנת ונסבלת עבור הילדים מהגרסאות שיוצרו בניינטיז ובניגוד לקווים המנחים הכלליים עבור סרטים מצוירים לשעבר, שמדברים על להפיח חיים במצוירים, ההחלטה עבור משפחת אדמס היא הפוכה ב-180 מעלות, מייצרת שנמוך ו"הסרת" חיים, במה שהופך לאנימציה מענגת, שמעניקה דרור לטרלול המתמשך של המשפחה.

פאגסלי יכול לטוס על טילים, וונסדיי יכולה לשגר חיצים על דודה – פסטר וגם מורטישה מפזרת ערימת ג'וקים, שהופכים לגשר דקיק. דווקא ייתכן שהסרט היה יכול לקבל את כל החופשים לעשות הכל דרך CGI, אבל קונרד ורנון וגרג טירנן ("מסיבת נקניקיות") החליטו ללכת על קו האנימציה ובהחלט מצליחים לייצר פנייה נרחבת לקהל יעד גדול יותר, בזכות ובעצם העובדה שמדובר בסרט מצויר. ההומור מתאים לכל סוגי האוכלוסייה והולך על פי החוקיות שהפכה לקונצנזוס בקרב סרטי אנימציה עבור כל המשפחה, כאשר בין מספר רגעי אושר עבור הילדים, משתחל לו גם רגע נפלא כזה שמוציא נחרת צחוק מהאב או האם המלווים.


אהובתי, את תאהבי את הגרסה החדשה שלנו גם כן | באדיבות סרטי פורום פילם

משפחת אדמס, כידוע לכולם, היא שונה ותמיד הייתה שונה מכל סביבת המחייה שלה. עובדה זו הפכה אותה לנרדפת בכל סביבה בה התגוררה, מה שמביא את גומז ומורטישה לנסות ולמצוא בית במקום שכוח האל ביותר שניתן לחשוב עליו – ניו ג'רזי (קבלו אותנו, ההורים, בנחירות צחוק רמות וקצובות). באמצע הדרך הם מוצאים מוסד נטוש לחולי נפש וכמובן רואים בו את הבית. לדור הצעיר שלא הכיר, זה עשוי להיראות מוזר שהסבל, הגותי והמקאברי הם כוס התה של בני הזוג, שהופכים במהלכי בזק למשפחה, אבל לדור הבוגר יותר מדובר ברענון נחמד, שכמובן מכין אותם לעלילה החדשה ובעלת המסרים הדומים והמעודכנים לדור הנוכחי.

גומז מכין את פאגסלי לטקס הבגרות שלו, בעוד מורטישה מודאגת מהתקרבות בתה לנורמאליות (המאוד יחסית) של בנות הדור הנוכחי (או יותר נכון, קרבתה של וונסדיי לצבע ה-ורוד). וונסדיי מנסה להרוג או להלחיץ את בני משפחתה (בעיקר את אחיה) ולרץ', פסטר ו"דבר" (כף היד המתרוצצת) הם בבחינת דמויות משלימות, שמסתובבות ומעניקות רקע מוכר לעלילה החדשה. העיירה הקטנטנה שנמצאת למרגלות ההר, עליו ממוקמת משפחת אדמס, מכילה את הרשעית האמיתית של הסרט – מרגו נידלר, אישה פלקטית שמעבירה את כל בתי העיירה מייקאובר וכמובן מנסה להעיף את המשפחה הגותית בכל מחיר, על מנת לא להפסיד פרויקט מכירה ענק, של בתים בעיירה.


גם אם תעמוד על הראש שבועיים לא תקבל כלום | צילום: IMDB

הסרט הנוכחי שם במרכז את הפחד הידוע מהשונה, קרי – משפחת אדמס וכמובן מסובב מראה עבור צופי הסרט, כיצד הם עשויים להידחף בקלות יתרה למדי לסחרור מסוכן בכל הנוגע לדעה בנוגע למישהו שאינם מכירים, אך חוששים ממנו והכל כתוצאה משיח שגוי, דרך רשתות חברתיות. הפחד מהאחר וההסתה חסרת הפרופורציות בעקבותיו הוא כר פורה לדיון ונושא פופולארי במציאות של ימינו, במסגרתה הרשתות החברתיות קובעות הרבה מבלי לברר יותר מדי פרטים חשובים ועמוקים יותר מאלו המוצגים על פני השטח, בהודעות ופוסטים מתלהמים (היוש, דמי לובאטו).

ובין דיון קצרצר על הפחד מהאחר לבין החשיבות להיות ייחודי ולא חלק מעדר נרקם לו סרט שאולי לא מצליח להתעלות ליותר מדי שיאים עלילתיים, אבל בהחלט הופך את היוצרות בנוגע לגיבורים שילדיכם הכירו עד כה וכמובן גם בנוגע לנבלים. המשפחה המפורסמת משיגה את האמפטיה של קהל הצופים ומעניקה נגטיב סרקסטי על כל מה שאמריקאי במשך כל הסרט וכמובן דרך אותן נגטיבות מלמדת את צופיה לקח או שניים, בכל הנוגע להתנהלות מאופקת, נכונה וסבלנית כלפי האחר וכמובן בתוך המשפחה. אי אפשר להשיג יותר מזה, בכל הנוגע לסרט ילדים וניכר כי הסרט הזה מצליח להשיג את כל מטרותיו, גם מבחינת האנימציה המוצלחת וגם בכל הנוגע לסיפור עצמו.


וונסדיי...מה עשית לפניוייז?! | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
ורסיה מצוירת ומוצלחת מאוד של המשפחה, שבכלל התחילה בתור סדרת איורים והמשיכה בתור סדרת טלוויזיה, צמד סרטים וסדרת טלוויזיה מצוירת. עוד פרק טוב נרשם בין גלגולי חייה של המשפחה מרובת הנשמות.

משפט על הבמאים:
צמד הבמאים שהעניקו לעולם את "מסיבת נקניקיות" לא יכולים לטעות בפרויקט הבא בתור שלהם והם אכן מצליחים לשמור על רמת אנימציה גבוהה ועלילה מבדרת לכל המשפחה.

משפט על המדבבים:
תענוג צרוף לשמוע את קולותיהם של אוסקר אייזק (גומז), שרליז ת'רון (מורטישה), קלואי גרייס מורץ (וונסדיי) ו-פין וולפהארד (פאגסלי). מצטרפות אליהם, בתפקידים נפלאים – אליסון ג'ני ובט מידלר ואפילו סנופ דוג קופץ להופעת אורח שעירה במיוחד וחסרת מילים, אפילו פחות מאלו שגרוט מוציא מפיו.

משפט על אורך הסרט:
שעה ועשרים נטו. קל לומר כי הסרט מגיע למחוז חפצו בקלילות ולא מלאה את צופיו ביותר מדי פרטים מיותרים או דקות מיותרות.