"ג'וקר": ליצן מוזהב

חובב קולנוע בר מזל הוא ילד, שגדל על "באטמן" של טים ברטון מלפני 30 שנים, בו כיכבו מייקל קיטון וג'ק ניקולסון בתור באטמן והג'וקר. חובב קולנוע בר מזל הוא אדם בוגר, שזכה לצפות ב"אביר האפל" של כריסטופר נולן מלפני עשור, בו כיכבו כריסטיאן בייל והית' לדג'ר בתור באטמן והג'וקר וחובב קולנוע בר מזל הוא גם האדם שזוכה לצפות בגרסה הנוכחית של טוד פיליפס לג'וקר לבדו, כאשר הוא מגולם לבדו, ללא באטמן ועוד על ידי שחקן על כמו חואקין פיניקס, המשלב בתוכו אלמנטים מסרטי סקורסזה ("נהג מונית" ו"מלך הקומדיה"), "המכונאי" (הרזון הפסיכי, הפסיכוזה עצמה וההזיות הבלתי פוסקות, שמטשטשות כל קו בין המציאות לדימיון) וכמובן לוקח את הג'וקר האפלולי של לדג'ר ומוריד אותו עוד קצת השאולה.


Run, Clown, Run | באדיבות Tulip Entertainment

קצרה היריעה מתיאור ערימת הסרטים, היושבים על המדף הגבוה ביותר בהיסטוריה של תולדות הקולנוע ומוזכרים בסרט הנוכחי באופן ישיר, עקיף, הומאז' מסוג כלשהו או אפילו מזכירים במעט משהו לצופה מסרט מופתי, בו צפה בעבר ומשהו מהתכנים שלו השתרבב פנימה. אלמנטים סקורסזיים אוחזים את הסרט בשלבים מרובים וטוד פיליפס גם משתמש בשחקן הראשי שלו משני סרטים שמוזכרים בהקשר כזה או אחר ב"ג'וקר": רוברט דה נירו. אי אפשר שלא לחשוב על יצירותיו העצומות, הנושכות והעל זמניות של סקורסזה, כאשר צופים בסרט ורוברט דה נירו בתוכו, בדיוק כפי שאי אפשר שלא להיזכר בהופעות מעוררות ההשראה, בכל הנוגע לרמת המשחק והמחויבות לתפקיד של שחקנים כמו: הית' לדג'ר (ב"אביר האפל") וכריסטיאן בייל (כאמור ב"מכונאי").

אותו חובב קולנוע שגדל ובגר עם היריבות הנצחית בין באטמן לג'וקר קיבל גרסאות מרובות לתחילת היריבות בין השניים ותמיד הפוקוס היה באיש העטלף. אותו חובב קולנוע תמיד היה ניזון מז'אנר סרטי קומיקס, כאשר צפה ביריבות וניכר כי הבגרות הקולנועית של אותו חובב קולנוע נייטראלי הלכה והתפתחה; החל מצפייה, בתור ילד, בג'וקר של ניקולסון חובש משקפיים ואומר "לא תכה בן אדם ממושקף" רגע לפני שהוא חוטף אגרוף ונזרק מהמגדל, עלתה מדרגה כאשר חזה בהית' לדג'ר תלוי הפוך וטוען כי באטמן וג'וקר נועדו "לעשות זאת לנצח" וזה היה אך טבעי שאותו צופה שהתבגר בעוד עשור רק חיפש שהג'וקר שלו ייעשה עוד קצת יותר ריאליסטי וגם אולי ייצג משהו עבורו, גם אם לא מדובר במשהו אישי ואינטימי.


מנטרה לחיים | באדיבות Tulip Entertainment

עם יציאת הסרט החדש של טוד פיליפיס ובכיכובו של חואקין פיניקס, אי אפשר להפסיק לדבר על הפיגוע המזעזע שהתרחש בארצות הברית טרם יציאתו של "עלייתו של האביר האפל", במסגרתו קצר ג'יימס הולמס את חייהם של 12 אנשים ופצע עוד 70, כאשר נכנס לאולם בעודו לבוש בשריון וחמוש במספר רובים והחל לרסס את הצופים ההמומים. הסרט הנוכחי הרים את ראשי המשפחות הפגועות והשיבן בעוצמה יתרה למציאות האכזרית שהן חוות משנת 2012 וזאת בגלל עצם העובדה שהגיבור של הסרט יכול בקלות לתת השראה שלילית לאנשים מסוגו של ג'יימס הולמס – שארית אנושית שקופה, שאף אחד לא מייחס לה חשיבות; סט עובדות שיכולות להוציא בן אדם נורמטיבי אל מחוץ לפסי השפיות הקבועים שלו – בדיוק מה שמתאר טוד פיליפס, בעזרתו הנאמנה והאמינה של חואקין פיניקס, מגדולי השחקנים בדורו.

הסרט הנוכחי של פיליפס לוקח דמות קומיקס הרחק מחוץ לטריטוריה המוכרת שלה – עולם הקומיקס. די בדומה לריאליזם היחסי שיצק נולאן לגיבוריו, בטרילוגיה המהפכנית של האביר האפל, מזריק פיליפס מנת ריאליזם גדושה בהחלט ומעבה את עולמו של גיבור הסרט בבימויו. הוא מוציא החוצה כל אלמנט קומיקסי שעשוי להוות מכשול ושיוך בלעדי לז'אנר ונסמך באופן טוטאלי על השחקן שטוטאלי הוא השם האמצעי שלו. פיליפס מתאר את התפוררות עולמו של ארתור פלאק, ליצן בהשכרה ואדם עם יציבות נפשית מעורערת כמעט מערכת היחסים בין ביבי לבני גנץ.


העולם מצחיק אז צוחקים | באדיבות Tulip Entertainment

החברה דוחה את ארתור, עמיתיו לעבודה לא מגלים אמפטיה למצבו הנפשי או לעובדה שהוא מטפל באימו הקשישה לבדו (קצת בדומה לסרטו מלפני שנתיים - "יום נפלא") וכל נבלי העיר גות'האם איכשהו מוצאים את הדרך להתמגנט אליו ולעזור לו למוטט ולפורר כל אלמנט של שפיות בגופו ונפשו. העובדת הסוציאלית שמטפלת בו לא מגלה עניין במה שיש לו לומר וממלאת את פיו בתרופות הרגעה וגם פרנסי העיר מגלים חוסר סובלנות לאנשים מסוגו או במצבו. עשירי העיר בולעים את ענייה ויורקים אותם אל עבר הרחובות המצחינים מזבל וארתור מגיע לתחתית הבור. כאשר נמצאים בתחתית אפיקים חדשים נפתחים ועבור ארתור הם רוויי אלימות ונושאים בתוכם את התרגום של השבירה המנטלית והפיזית שלו.

ארתור ושכמותו הם הפסולת והשאריות של העשירים והיפים וזה ניכר בכל שלב ושלב מהתפתחות דמותו לזו המגובשת בתור הנבל מסרטי באטמן ומאותו הרגע בו הוא בוקע מקליפת הגולם, אותה הוא עוטה במרבית שלבי הסרט הוא בעצם יוצא למסע שבעצם יהפוך אותו בסופו לפרפר הססגוני, בעל צבעי הפנים והשיער - הג'וקר עליו גדלנו והוא לא יהסס לבקר גם במקומות מוכרים, בכל הנוגע לפרטי עלילה הקשורים ליריבות המיתולוגית שלו עם איש העטלף. שום אלמנט שמשייך את הסרט הזה לקומיקס לא מופיע אפילו ברמיזה ועל כן טוד פיליפס מאלץ את הוליווד והעולם כולו להכיר בסרטו בתור חיית פרא לא מרוסנת, שונה לחלוטין ולא קשורה לז'אנר סרטי הקומיקס, אך מהצד השני גם לא לנתק אותה לחלוטין מסרטי הז'אנר, בהיותה יצירת מקור עבור האנטיגוניסט והיריב המושבע של באטמן.


הנני כאן! | באדיבות Tulip Entertainment

גם סרטי באטמן מחו מחאה חברתית בצורה כזו או אחרת וגם באחד מהם היה הג'וקר עצמו חלק מהעלילה וגיבור חלק מהמחאות. הפעם הוא לוקח חלק פעיל ובמשך סרט שלם שכולו הוא והביקורת החברתית אודות הקפיטליזם, הבדלי המעמדות ההולכים ונפערים לכדי פער שבלתי ניתן לגשר עליו וכמובן שכל צרור העובדות הללו פשוט דוחפות את ארתור פלאק (שם שהומצא לו על ידי טוד פיליפס וכבר הומצאה תיאוריה שהשם שימש בתור עקיצה עבור בן אפלק, הבאטמן שפשט את החליפה לאחרונה) אל עבר טירוף ואל עבר מציאות מטושטשת עם הזיות פסיכוטיות.

מעבר לעובדה שארתור מרגיש שכל העולם יוצק עליו גלל אחד עצום ומהביל, הוא מתמודד עם הטירוף של אמו והטירוף של עצמו, שלא מקבל מענה רפואי הולם ואף על פי שהוא מטופל תרופתית, אין לכך פתרון מעבר לכזה לטווח קצר מאוד. אם כל אלו נשמעים לא מספיקים, אז ארתור גם סובל מבעיה רפואית - תסמונת הפסאודובולברית. בעיה זו גורמת לו לפרוץ בצחוק בלתי נשלט, בעיקר כאשר הוא נמצא במצבי לחץ, התרגשות גדולה או מצוקה נפשית.


מי אמר ששכחו לעשות הומאז' לסצנות של לדג'ר? | צילום: IMDB

את הצחוק המטורף הזה (שמסביר במבט לאחור, או בעצם לפנים, חלק מהטירוף הג'וקרי של הדמויות) סיגל לעצמו פיניקס בעזרת למידה וצפייה בחולים בתסמונת ושכלל אותו לאומנות, כפי שניתן רק לראות מצפייה קצרה בטריילר. הצחוק הזה מגיע ברגעים בהם ארתור לא אמור לצחוק והוא סימבולי לקרע הנפער בנפשו השסועה של ארתור, כחלק מתהליך ההידרדרות הנפשית במסגרתו הוא מצוי ולא מצליח לשבור את התבנית, כפי שהסרט עצמו בעצם שובר ומרסק כל תבנית אפשרית של סרט קומיקס שתוכלו לחשוב עליה.

הצופה מתפתח תוך כדי הסרט ביחד עם הגיבור הראשי שלו, כאשר בכל דקה ושנייה שעוברת עוד ועוד שכבות יורדות עד להגעה לליבת השיגעון של פלאק. הקלות שבה מגיע צופה נייטרלי להזדהות עם דמותו המרוסקת של ארתור היא מטרידה, בכל הנוגע ליצירת מציאות איומה לאחר צפייה בסרט, בטח ובטח במדינה כמו ארצות הברית. הרי לא קשה למצוא מטורפים שאוחזים ברובים ובכך הסרט מתכתב היטב עם המציאות הקיימת בארצות הברית ועם המנהיג שלה, שבאופן מסוים מקבל ייצוג דהוי לדמותו, אם לשפוט על פי מספר אמירות של המתמודד על ראשות העיר גות'האם – תומאס וויין.


רק נשכב לנוח לרגע | צילום: IMDB

החלום של ארתור הוא להיות קומיקאי והוא פונה אל עבר אלילו – מורי פרנקלין, המגולם על ידי רוברט דה נירו, שבעצמו גילם דמות עם מטרות זהות ב"מלך הקומדיה" של סקורסזה ומבצע מיני סגירת מעגל (בדומה לדמות האמרגן של קווין, אותה גילם מייק מאיירס ב"רפסודיה בוהמית"), הפנייה לקומדיה תתגלה בתור כישלון חמוץ-מתוק שתוציא את ארתור לדרכו החדשה באופן הטוטאלי והסמלי ביותר וגם אם לא באופן מפתיע במיוחד, אבל המסר של הסרט יישמע שם בקול זעקה.

זוהי יצירת מופת מורכבת, גם אם המסר בה לא מורכב במיוחד. היא ייחודית בעיקר בגלל הדמות הראשית שבה, בגלל המסר הרלוונטי לכל תקופה, הגם שהוא מסופר בתקופה שונה מזו העכשיווית – אין לכך משמעות. המסר הוא על זמני, הבעיות גם ובעיקר המחאה, שנובעת מייאוש קיומי של אנשים הנמצאים במצבו של ארתור פלאק, שהוא דמות אייקונית בסרט הנוכחי הרבה מעבר לזו של הג'וקר בסרטי באטמן. זהו ג'וקר ריאליסטי שמגדיר מחדש את החוקים שהוגדרו קודם לכן עבור הג'וקר וגם מגדיר מחדש את החוקים שבמסגרתם אפשר לספר סיפור המבוסס על נובלה גראפית. אל תתפלאו אם הדהירה של קטר הטירוף הזה תיעצר בפסלון מוזהב.


החלום ושברו | | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
אחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר שנעשו אי פעם ואין להם באמת קשר לחוקי וכללי הז'אנר. בימוי מושלם, צילום מהפנט, פס קול נפלא ומעל הכל – חואקין פיניקס.

משפט על הבמאי:
האיש שהגיש לכולנו טירוף אחר לחלוטין, בטרילוגיית "בדרך לחתונה..." הקורעים והימם גם ב"כלבי מלחמה" המשובח, מגיע לשיא שלו גם בזכות בימוי מופלא, מדויק ואקטואלי בנושאו ובגיבור שלו.

משפט על השחקנים:
חואקין פיניקס שם את הסמן שלו בנעיצה חזקה ועוצמתית ומגדיר מחדש את חוקי הג'וקר עם משחק מושלם. אחת ההופעות השלמות ביותר, כאשר כובד המשקל כולו על כתפיו הצנומות. הוריד במשקל עבור הסרט וסימן עוד טריטוריה טוטאלית בהופעות שלו וככל הנראה ההופעה הטובה ביותר שלו אי פעם בקולנוע והגיע הזמן ששלושת המועמדויות שלו לפרס האוסקר יבשילו לכדי הפרס הגדול ביותר – מגיע לו. דה נירו נהדר, בתפקיד זעיר וזאזי ביטס ("דדפול 2") בתפקיד תומך טוב.

משפט על אורך הסרט:
מה, רק שעתיים? תנו לנו עוד מהחומר המשובח הזה, שהולך להעיף אבק כוכבים, לכל עבר, בטקס האוסקר.