"אד אסטרה": אל השחקנים

בראד פיט מוריד הילוך במשחק? מתגרש מאחת הנשים הלוהטות בעולם? בבעיות שתייה? מחפש את עצמו? כמעט כל התשובות לכל השאלות הללו נכונות, רק שבתוך חודשיים שני סרטים בכיכובו חורכים את המסכים והאמת שאי אפשר להעז להתלונן על שובו למסך של אחד השחקנים הטובים בתבל. לעומת זאת, צמד הסרטים בהם הוא מככב נעים ונדים בטיבם ואיכותם. טרנטינו הבריק הרבה פחות באחד הסרטים הפחות טובים או שנויים במחלוקת שלו ("היו זמנים בהוליווד" ותלוי את מי שואלים, את הקהל או את המבקרים) ואילו עתה ג'יימס גריי מאתגר את עצמו והצופים בסרט שאי אפשר שלא להתרשם ממנו ובו זמנית גם להירדם ממנו (בדיוק כמו במקרה של טרנטינו, רק שכאן מדובר על העבודה הטובה ביותר של גריי מול זו הפחות טובה של טרנטינו).


הכל בקונטרול ומה שלא...יהיה | באדיבות סרטי פורום פילם

נראה שבחירת הסרטים של פיט לשנה הקלנדרית הייתה ממוקדת בעלילה מהורהרת ובגיבורים מכאניים, שאוצרים בתוכם הר רגשות שרק מחכה להתפרץ. בו זמנית נדמה כי ג'יימס גריי החליט ללכת עם האמת האומנותית שלו עד הסוף ולאתגר את צופי הסרט – עובדה שהניבה לו אהבה עצומה בקרב חלק עצום מהמבקרים בפסטיבל ונציה ובאותה נשימה נראה שמדובר בסרט שהוא הרבה פחות נגיש לקהל הצופים, כיוון שמדובר בסרט שנוגע בכמה שיאים וויזואליים, אבל מרבה להתבוסס בתהליכים משמימים, חסרי היגיון במקרה הטוב או לא ברורים כלל במקרה הגרוע.

הסרט נפתח ב-ווייס אובר של פיט על עצמו, בתור רמז להרהור הפנימי וייסוריו של הגיבור. הגיבור שהוא מגלם בעיקר מבליט שליטה עצמית ורוגע, כי אחרי שהוא מפרשן את עצמו בצורה מעומעמת הוא עובר להעיד נתונים אישיים לפני משימת החלל והוא בשליטה. בשליטה מוחלטת. לא תראו שריר זז בפניו או התרגשות ניכרת בקולו, מכיוון שהוא תמיד נמצא במצב מוכנות של מאה אחוז לפני משימה כלשהי. הוא מושלם עבור פרויקט חלל, כיוון שהוא אוהב להתבודד ואת זאת הסרט מגלה די מהר, גם מבלי שרוי מקברייד (פיט) יעיד זאת על עצמו דרך העלילה.


How Are You Doing? | באדיבות סרטי פורום פילם

רק בשנה שעברה ראיין גוסלינג נכנס לדמותו האנטיפתית של ניל ארמסטרונג שמוכוון למסע חלל, כאשר הוא מתאבל על מות בתו. הסרט כולו הציג סצנות אינסופיות בתוך חלל קטן וברקע החלל הגדול, הריקני והאינסופי, כבבואה לנפשו השסועה של גיבור הסרט. ההופעה של פיט בסרט מזכירה מאוד את זו של גוסלינג וזה נראה כמו תפקיד שנכתב ונתפר למידותיו של גוסלינג עצמו, רק שהפעם מדובר במסע קצת יותר בדיוני, שלא מבוסס על סדרת מקרים אמיתיים. המסע הנוכחי של פיט שוב מציג מרדף של הגיבור אחרי בן משפחה אבוד, כזה שמתכתב עם טרגדיות משפחתיות שכבר שימשו בעבר לא אחת ככר דשא פורה להנעה עלילתית, כמו שנעשה בסרטים דוגמת: "סולאריס", קונטקט" וכמובן האחרונים והזכורים יותר: "בין כוכבים" ו"כוח משיכה".

אי אפשר כמובן להימנע מזכרונות מ"אודיסאה" האלמותי של קובריק, שמרצד לא פעם בחיי הסרט, שלוקח את הצופה למסע של רוי מקברייד, שהוא בעיקר מסע אחרי אביו וכמובן במידה רבה מאוד גם אחרי עצמו, עקב היעדרות אביו ממרבית חייו. זוהי תקופה בעתיד הלא רחוק מדי (כפי שהסרט מעיד עליה, בתחילתו), במסגרתה התיישבו בני האדם על הירח ועל מאדים והטיסות לשם הם עניין שבשגרה. רוי מקברייד עובד בתחנת החלל שבסיסה בכדור הארץ והפנטהאוז ממוקם אי שם בחלל החיצון, כאשר ביום בהיר אחד (שאי אפשר לקבוע זאת באמת מהחלל) נחשול מגנטי-חשמלי תוקף את תחנת החלל שלו, מקברייד נפגע ומתחיל ליפול מטה, בחזרה אל כדור הארץ.


הנהג שלנו חבר'מון, הוא ייקח אותנו לנפטון | באדיבות סרטי פורום פילם

הנפילה של רוי ממגדל בבל האולטרה מודרני הזה היא רגע ששווה להתעכב עליו. הסצנה עצמה מתחילה ביציאתו של מקברייד הבן מתחנת החלל, דרך סולם אל החלל החיצון, כאשר מתחתיו נפרש שטיח שהוא בעצם כדור הארץ. השוט הזה, הוא שוט מרהיב ובאמת עוצר נשימה ולא במובן המופרז של המונח. זה שוט שכנראה כל צופה ייקח איתו הלאה מהסרט הזה, מכיוון שהשוט ובעקבותיו סצנה מרהיבה לא פחות מהווים את הפיק הגבוה ביותר אליו יגיע הסרט, לפחות בכל הנוגע לחלק הוויזואלי-אומנות י.

כאשר ירצו למכור מזכרות, פוסטרים או סתם רגעים שיחקקו מהסרט, השוט הספציפי הזה ועוד כמה שאחריו הם אלו שיגרמו לאלמותיות, בכל הנוגע לסרט הזה. מדובר על סצנה אחת לא ארוכה, אבל כזו שמכילה בתוכה וויזואליות מרהיבה, רבדים סימבוליים וכמובן שליטה ברזי המשחק והבימוי מצד גריי ופיט. בכל הנוגע להמשכו של הסרט; בראד פיט דואג לכם, ככה שאתם מסודרים היטב, גם אם שכחתם להביא כרית לרגעים המתים המרובים שהסרט מציג עם הימשכו. פיט דואג לסחוב את הסרט בצורה פנומנלית על גבו, גם כאשר חוסר ההיגיון מכה ובמיוחד כאשר חוסר העניין והשיממון החללי והעלילתי לוקחים את ההגה אל הידיים.


טוב שההגה בידיים של...בראד | באדיבות סרטי פורום פילם

בראד פיט הוא פשוט שחקן כזה, ששולט בכל שריר בפניו, בכל תזוזה בגופו ובכל אלמנט דרמטי שנובע מעצם הצלחתו להביא עימו מאה אחוז של הדמות אותה הוא מגלם. רוי מקברייד הוא אדם מורכב והוא מגולם באופן פשוט מושלם, בכל אחד ואחד מחלקי הסרט, כיוון שתפקידו מצריך תזוזות חדות בתצוגת המשחק – בין שליטה לאיבוד שליטה, בין רוגע ואיפוק לבין היסטריה ובראד פיט מיטיב לבצע את תפקידו בצורה הטובה והאמינה ביותר, כאשר רכבת ההרים שהתפקיד מצריך ממנו מבוצעת בצורה מושלמת ומאלפת וללא חגורה. פיט לא נופל באף עיקול וממש כמו בן דמותו, שורד לא מעט תלאות שהתסריט מטיח בפניו.

אחרי הסצנה המופרעת הזו, שמבטיחה ומקיימת המון, הסרט מוריד כמה הילוכים ומעלה אותם לאחר מכן בפיקים קטנים ומדודים מאוד. משימת החלל הבאה שנשלח אליה רוי, היא משימה לעצירת הגלים החשמליים, שבעצם זרקו אותו מתחנת החלל בה עבד ומסתברים ככאלו שתוקפים את כל העולם ומאיימים על השמדת האנושות כפי שרוי מכיר אותה. האקס פקטור במסעו של רוי אל החלל והצלת האנושות היא שהוא אמור, ככל הנראה, לעצור את אביו, שנעדר 16 שנים מאז שיצא למסע שלו בחלל – עובדה שעיצבה את חייו ואישיותו של רוי.


איפה אבא? איפה? | באדיבות סרטי פורום פילם

המסע הופך להיות אישי, מעבר לכך שהוא מסע הצלה והוא כולל החלפת לוקיישנים שנעים ונדים בין תחנות חלל הממוקמות על מאדים, על הירח וכמובן בחלל עצמו (כולל עצירות בחלליות). המסע הזה כולל כמה זינוקים מהירים ומאיצי לב, כאשר הסרט עובר למוד אקשן לא כל כך ברור, אבל ברובו ככולו הוא מתנהל בתור מסע מהורהר ושליו, שגורם לרוי לנסות ולהשלים עם אישיותו, עם הנזקים הכבדים והחורים שהותיר אביו בנפשו הפצועה ואפילו ניסיונות השלמה ופיוס פנימיים וחיצוניים עם גרושתו (המגולמת, בתפקיד חטוף, על ידי ליב טיילור).

ג'יימס גריי מנסה לגרום לדמותו להפוך לפרפר בתום תהליך ארוך ומייגע לעיתים, של יציאה מגולם חסום רגשית. המסע הזה הוא מסע מורכב ומפרך מאוד. גריי מתקשה לשמור על קצב ורמה אחידים במהלך כל הסרט, כאשר הוא סובל מלא מעט חורים עלילתיים ושימוש לא ברור בדמויות, אבל מה שממשיך להוביל אותו ואת הסרט הוא בעיקר הופעה נפלאה של פיט, שממש סוחב את הסרט כפי שהגיבור סוחב את עצמו מיעד ליעד, כאשר המטרה ברורה בעיניו והיא האיחוד עם אביו, כמו שמטרתו של גריי היא לגרום לצופיו להגיע לסוף הסרט, כאשר הם ספגו מהמסרים ועדיין הצליחו להנות.


אה דונאלד...קפצת לבקר על הסט? | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
לא אחיד ברמתו, מתעתע בתתי הז'אנר, סובל מחורים עלילתיים ולא מציית להרבה חוקים פיזיקה בסיסיים, אבל מרתק ברוב שלביו וכמובן מבליט מעל הכל את הכוכב הראשי שלו. בעיקר לחובבי סרטים מהורהרים בחלל החיצון.

משפט על הבמאי:
ג'יימס גריי, שביים דרמות פשע לא רעות ("רחובות מושחתים", הלילה הוא שלנו"), החל להרחיב את גבולות הז'אנר שלו דרך "המהגרת" ו"העיר האבודה Z" וכעת הגיע גם לחלל החיצון ועשה זאת בהצלחה מסוימת. רושם שיאים וויזואליים ופחות עלילתיים, אבל צולח את טבילת האש בחלל החיצון היטב בסך הכל.

משפט על השחקנים:
כל מילה על בראד פיט רק תגמד מהעילוי הנפלא הזה, שבמידה מסוימת פשוט משלים לסרט את מה שחסר לו בעזרת תצוגת משחק עילאית. טומי לי ג'ונס בתפקיד קטנטן למדי ולא באמת משפיע כפי שבן דמותו אמורה להשפיע על הסרט. ליב טיילור ודונאלד סאת'רלנד מתקיימים להופעות הנעות בין שניות לדקות – די חסרי משמעות ומיותרים. גם ג'ון אורטיז ("אופטימיות היא שם המשחק", "באמבלבי") ורות נגה ("לאבינג" ו"מלחמת העולם Z") בהופעות קטנות.

משפט על אורך הסרט:
הוא אמנם סרט של שעתיים, אבל מרגיש כמו סרט של ארבע שעות. איך שלא יהפוך את זה, גריי היה חייב לקצר.