"קצפת ודובדבנים": מונית הסחף

ניכר על פניו של בנטוביץ' כי הוא מדושן עונג לפני תחילת הקרנת סרטו, בפרמיירה בקולנוע "רב חן" בדיזינגוף, בשונה ממה ששידר בתוך המסך ובאותו בית קולנוע, בהקרנת הסרט עצמו. הוא הגיע מחויך, מרוצה ובטוח בעצמו, שלא כמו בן דמותו בסרט (שכמובן מגולם על ידי עצמו). ואז הסרט מתחיל. והנה הוא, מעוך, מתווכח, משתהה לבדוק את עצמו במבט מהצד ואז להאשים את כולם בכישלון שלו, חוזר להיות מחויך מעט, אדיש קצת ובעיקר חרדתי, נבוך, נוירוטי ועצבני וכל זאת במסע לילי אל לב ליבה של תל אביב, אל לב ליבה של הברנז'ה המקומית ואל לב ליבו שלו, יוצר קולנועי שמנסה לצחוק על עצמו, לאהוב את עצמו ולבחון את עצמו.

עם תום הסרט זו הייתה כמעט חובה לשבת ולזרוק כמה מילים, ביחד עם כוס בירה ובעיקר כאשר יש חבר בגיל חמישים מדויק, שיכול לתת תובנות נוספות על מצבו הנפשי (או לפחות על חלק ממנו) של בנטוביץ', אשר רותם את חלק מתסכולו לחייו ולמצבו הבריאותי והנפשי. אותו חבר דווקא הצליח להתחבר לענייני הגיל וקצת פחות לעובדה שבשלב מסוים בחייו של יוצר קולנוע, מגיע השלב בו במאי קולנוע מרגיש צורך לביים סרט על עצמו ועל מחסום או מצוקה יצירתית או במקרה של בנטוביץ', פחד מכישלון, ביקורת וגם לא מעט פחדים הקשורים לגילו ומצבו הבריאותי, שבסופו של דבר יוביל או עשוי להוביל לקבר.


מחפשים זווית טובה לצפות בסרט | צילם: גיא רז, באדיבות טרנספקס

בסיפורו של אנטון צ'כוב - "יגון" מגולל הסופר את סיפורו של עגלון המגיע אל העיר הגדולה, לאחר מות בנו. אותו עגלון מנסה לשתף ולחלוק את הנוסעים עימו ביגונו וזאת על מנת להקל על הצער והכאב. בסרטו של בנטוביץ' יוצא צורי שוסטק, הבמאי שמייצג את בנטוביץ' עצמו במידה מסוימת, למסע לילי במונית, בה המונה דופק כל הלילה. במהלך המסע הלילי הזה מנסה שוסטק לפרוק את יגונו בפני כמה שיותר אנשים שיוכלו לשמוע ובניגוד לסיפור של צ'כוב, חלק מהמאזינים בהחלט מקשיבים למה שיש לבמאי לומר, גם אם הכאב שלו אינו כאב קיומי, אלא יותר נכנס לקטגוריית הפחד להישכח, להיכשל ולהמשיך להיות אנאלוגי בעולם דיגיטלי.

רצה הגורל ובנטוביץ' בחר לעצמו עיתוי מוזר לשחרר את סרטו לאקרנים. כאשר בד בבד עדיין מוקרנים שני סרטים של יוצרי מופת מעבר לים, שגם הם מתעסקים בחלק מהנושאים אותם בנטוביץ' מנסה לגלגל בסרט. "כאב ותהילה", סרטו של אלמודובר, שבעצם גם כן מבליט את עמדת הבמאי שמנסה להתפייס עם הקהל והשחקן הראשי בסרטיו וכמובן להתפייט על יחסיו עם הקולנוע ועל עולם שלם של כאבים פיזיים ונפשיים, שמתחברים ליצירה. מצד שני "היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו הוא סרט שגם פונה לפלח מאוד מאוד ספציפי של אוכלוסיית ברנז'ה קולנועית, אליה המסרים אודות עולם הקולנוע בשנות השישים ובכלל אודות הברנז'ה של הוליווד יעברו בצורה חלקה יותר.


מערכת היחסים הטובה ביותר בסרט | צילם: גיא רז, באדיבות טרנספקס

בנטוביץ' הוא עדיין לא טרנטינו או אלמודובר, אבל הוא בהחלט מכוון ויורה גבוה מאוד, כאשר סרטו, הוא סרט שמחזיק היטב את הצופה, על אף שהוא לא באמת מדבר על יותר מדי. הוא אוהב, כואב, מתעצבן ולא מפסיק להאשים את כל העולם ואחותו ורק המצפון שלו (במקרה זה דובר קוסאשווילי בתור נהג מונית בתפקיד פשוט מושלם) מצליח לאזן ולאפס אותו לכל אורך הדרך (וכמובן לדרוש את דמי הנסיעה המגיעים לו). הסרט הזה מצולם ונשמע נפלא, הסצנה התל אביבית חודרת מתחת לעור וגם כמובן האינטנסיביות של מי שחווה אותה מכל כיוון, הצילום של גיא רז והעריכה של מאיה קניג (זוגתו במציאות ובסרט) הם בבחינת ממתק וויזואלי קולנועי ומהפנט ובהחלט שתיים מנקודות החוזק של הסרט, שלעיתים מתפזר ומאבד כיוון.

בנטוביץ' פונה בעיקר לפלח קהל שמשתייך ליוצרים בקולנוע הישראלי ובכלל לאנשים הקשורים לסצנה. הוא מעמיס את הסרט בקריצות, רגעים קטנים וגם הופעות קטנות של אנשים גדולים, שסצנת הקולנוע הישראלי מכירה ומוקירה. נאום הפוסטרים מהסרט הולך להיות קטע פולחני ברמה אחרת, בייחוד עבור יוצרים מקומיים שמתקשים להוליד סרט והוא גם אחד הקטעים האישיים, האינטימיים והמרגשים של הסרט, גם אם הוא מתרחש באמצע הרחוב וקורה בין דמות הגיבור ובין שני תולי פוסטרים אקראיים. הסצנה הזו היא מהותו ותמציתו של הסרט וכמובן של הכוכב הסובל שלו.


רק באתי להדביק את מדבקת הסרט ולעוף | צילם: גיא רז, באדיבות טרנספקס

מעבר לפנייה לקהל מאוד ספציפי וההצלחה בפנייה זו, אי אפשר להתעלם מכך שבנטוביץ' מצליח להחזיק סרט שלם גם עבור קהל יעד שאינו משתייך ליוצרי ואנשי התעשייה של הקולנוע בארץ. בתור סרט שפונה לפלח קהל נייטראלי, שלא חייב להכיר או להבין את ערימת הקריצות שמיועדות לאנשי התעשייה, הסרט של בנטוביץ' עומד איתן ובצורה נאמנה, הוא עמוס בכוכבים מקומיים שמוכרים לקהל הרחב והמסע המופלא שלו מחזיק בזכות עצמו, כאשר הוא פשוט מעניין, מרתק ומעורר המון חומרי למחשבה גם אצל הצופה הרגיל.

בנטוביץ' איחל לקהל הצופים בפרמיירה שהסרט "יעיף להם את התחת" והוא בהחלט מעיף. אי אפשר להתעלם מהיצירה המורכבת והמרתקת שלו. אי אפשר להתעלם מקצב האש שהסרט מפגיז את צופיו. בלתי ניתן לפספס עבודת עריכה ועבודת צילום הנושקות לשלמות ושמות את הקולנוע הישראלי בטריטוריה כמעט חדשה, בכל הנוגע לרמה הגבוהה המוצגת בסרט. תאהבו או לא תאהבו אותו, הסרט החדש של גור בנטוביץ' הוא יצירה שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה וחובה לדבר עליה, לאמץ אותה ולכבד אותה.


נחש איזו ביצה זה מזיז לי | צילם: גיא רז, באדיבות טרנספקס

משפט על הסרט:
מסע לילי מהפנט, בעל ניצוצות של גאונות בתחום הכתיבה, העריכה, הצילום וגם המשחק, יש לציין. בנטוביץ' יכול להמשיך להיות מדושן עונג.

משפט על הבמאי:
זו יכולה להיחשב מגלומניה רצינית, כאשר אתה מביים את עצמך, בתפקיד עצמך וגם להוציא את עצמך ענק. בנטוביץ' עושה הכל מהכל ועדיין יוצא נהדר בכל תחום.

משפט על השחקנים:
בנטוביץ' כבר אמרנו. דובר קוסאשווילי גונב את ההצגה בענק, עם תפקיד מאופק ובלתי נשכח. מאיה קניג, לצידו של בנטוביץ' בסרט ובחיים וגם נהדרת בתור שחקנית ועורכת, בסרט ובחיים כמובן. אבוטבול עם תפקיד משובח, כאשר לצידו הדס בן ארויה בתפקיד שהוא פשוט מגניב. טינקרבל התבגרה לנו בתפקיד קטן, כמו גם יובל שרף ואסתר רדא ואי אפשר ליצור סרט ישראלי בלי תפקיד של צחי גראד הנפלא.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי, שלעיתים מרגישה כמו הרבה יותר. מסע מרתק, מהפנט ושובה לכל אורכו ורוחבו.