"כמו כולן": ממש, אבל ממש לא כמו כולן
ביקורות
בעולם שפוי ובמציאות נורמטיבית לא היה צורך בסרט הזה בשביל שיזעק זעקה מצמררת אל על. בעולם בו אנחנו חיים, אין ברירה אחרת אלא לאפשר לקולנוע לתת לנו את הבעיטה לבטן. בדיוק מה שסרטה החדש של שרי הורמן מייצר.
יום חמישי, 5 בספטמבר 2019
"כמו כולן": ממש, אבל ממש לא כמו כולן
הסרט נפתח במונולוג של גיבורת הסרט, שפונה אל קהל הצופים ובעצם מספרת כבר את סופו של הסיפור והסרט כולו. לקראת סוף הסרט היא תימצא ירויה על ידי אחיה הצעיר וזאת בגלל שחיללה ופגעה בכבוד משפחתה הדתית (והמאוד קיצונית). רגע! מה?! אבל למה לגלות את הסוף? איך זה יכול לצאת טוב, כאשר יוצרת הסרט, שרי הורמן, בעצם מגלה לנו איך הוא מסתיים? ובכן, האתגר שהיא מעמיסה על עצמה ועל הצופים ילך ויתבהר בתור אתגר אותו היא צולחת בענק, בסופו של דבר, כאשר מדובר על מבחן התוצאה ובכל הנוגע להשפעת הסרט על הצופים.
לעיתים, כאשר אתם יודעים כי אתם שמים פעמיכם אל עבר סרט המבוסס על סיפור אמיתי, אלמוני יחסית או אפילו ידוע ומוכר, אתם מעדיפים להימנע מאינפורמציה נוספת אודות פרטים הנוגעים באותו סיפור וזאת בכדי לחוות את החוויה בעוצמות הראויות בכל הנוגע לצריכת הסיפור בצורה הכי נקייה שאפשר. הורמן, כאמור, לא מאפשרת את הדבר מכיוון שהיא מקדישה חמש דקות ארוכות ומלאות בפרטי פרטים המתארים את מקרה הרצח שהיא עומדת לספר בעצם את השתלשלות האירועים שקדמה לו. אותה השתלשלות היא בעצם הסיפור שהיא רוצה להציג בפני הצופים, כיוון שאת התוצאה המחרידה הם מכירים ולא רק מהמקרה הספציפי הזה.
רגע. לבשל מותר, לטייל עם ליווי ולהיות כנועה? יאללה...נשמע טוב | באדיבות בתי הקולנוע לב
לאחר שהציפה את "פרח המדבר" לקולנוע, שרי הורמן מביאה עימה פעם נוספת הרבה סגנון וייחודיות, בכל הנוגע לדרך שבה היא מספרת את סיפורה של איינור סורוג'ו. הורמן שומרת על קווים מנחים ברורים בכל הנוגע לסגנון הבימוי שלה. ריאליזם בועט ונוקשה, עליית ושינוי מקצבים בעזרת שוטים קצרים ומדלגים וליווי קרייני של גיבורת הסרט שמעניקה פרשנות עתידית שלה לסיטואציות שמתרחשות במהלך הסרט. הורמן חורגת מהנורמות המקובלות בסרטים מסוג זה, כאשר היא גם מוסיפה קטעי ותמונות ארכיון אמיתיות באמצע העלילה וזאת בכדי להעצים ולהזכיר שמדובר באדם אמיתי שקיפד את חייו.
גם אם פספסתם את חמש הדקות הראשונות של הסרט (ועדיף שלא), הורמן לא חוסכת מפניכם את הספויילר לסוף הסרט, כאשר היא ממשיכה להלעיט בפרטים בנוגע לרצח הגיבורה הראשית על ידי אחיה. מדובר בעובדה מוגמרת ואתם חייבים להתמודד עם התסכול שמגיע מהדרך שהובילה לכל זה. חוסר הרצון של איינור לוותר על משפחתה מעביר את הצופה הנייטרלי על דעתו, כי על אף כל הקשיים וסימני ההזהרה הבוהקים שבצבצו וריחפו מעל ראשה כמו ערמת גרזנים מושחזים היטב היא בוחרת שלא לוותר על משפחתה. הדרך אותה הצופה חווה במהלך הסרט ובחסות הסוף הידוע מראש היא דרך מרתקת, עשויה היטב וכאמור עמוסת תסכולים שפשוט מעצימים את חווית הצפייה וזאת בגלל אוזלת היד, מצד הצופה, והעובדה שהוא פשוט חייב לקבל את גזר הדין הברור והידוע מאליו מבלי היכולת לזעוק לאיינור את מה שידוע לכל אולם הקולנוע.
איזו מצחיקה הבטן ההריונית שלך, איך משיגים כזו? | באדיבות בתי הקולנוע לב
הסיפור המסופר מזכיר במהלך שלבים רבים את ההתנהלות המתסכלת מהסרט הנורווגי - "מה יגידו כולם", אשר סיפר את סיפורה של במאית הסרט, איראם האק. הקווים הכלליים דומים ובשתי העלילות ישנה משפחה שרוצה לחתן את הבת, גברים חזקים וכוחניים שמעבירים אותה שבעה מדורי גיהינום בשם הדת והקושי העצום פשוט לקום ולעזוב את המשפחה המתעללת שבעיקר חשוב לה הכבוד ומה יגידו בני העדה ופחות חשובה הנערה עצמה. גם בשני הסיפורים מדובר במשפחה שמסרבת להיטמע בתרבות של המדינה בה היא חיה וכמובן שהקו המשותף והלא מפתיע האחרון הוא שמדובר במשפחה שהדת שלה מצייתת לחוקי הקוראן וביתר שאת.
ההבדל העצום בין שני הסיפורים הוא שבמקרה של איינור, היא אכן מצליחה להשתחרר בשלב מסוים מכבלי המשפחה, לקום וללכת. משפחתה ממשיכה לרדוף אותה והיא פשוט מתקשה לשחרר אותם מחייה וזאת בעיקר בגלל נוסטלגיה מעברה בתור האחות הגדולה וגם בגלל העובדה שהיא רוצה שהוריה יהיו סבים פעילים עבור בנה. העובדה הזו מפרידה היטב את גורלה מגורלה של נישה, גיבורת הסרט הנורווגי ועובדה זו היא גם זו שיוצרת את התסכול הגדול בייחוד עבור הצופים של הסרט, כאשר ברור לכולם שהמשיכה הבלתי מוסברת למשפחתה היא זו שבסופו של דבר תביא עליה את הקץ.
מחכים לצלצול הגואל | באדיבות בתי הקולנוע לב
מעל כל העובדה גם מרחפת העובדה שמדובר בעלילה שהתרחשה בגרמניה ודווקא הגזענות באה מתוך הבית המהגר כלפי חוץ - הסביבה הגרמנית בה הם חיים. המהגרים לא מוכנים לקבל את הערבוב של בת משפחה עם מקומיים, החוקים הגרמנים מקבלים דגש על הומניות ובעצם מופרדים מחוקי הקוראן והאיסלאם. אין ספק ששרי הורמן הגיעה עם אמירה חזקה ורצון לטלטל את הצופים בכדי שהמקרה הטראגי הזה יהווה השראה עבור נשים במצב דומה ונורת אזהרה עבור רשויות החוק, כאשר הן נתקלות במקרים דומים והאמירה הזו היא אכן בבחינת זעקה ואגרוף לבטן של הצופים, שעל אף ההכנה שהם מקבלים, מתקשים לקבל את התוצאה הסופית לקראת סיומו של הסרט.
הורמן משמשת בתור שופר לרבבות נערות הנמצאות במצב דומה. היא מפיחה חיים ולו לשעה וחצי, בקורבן הגדול של הסרט ומדברת מגרונה, תוך כדי שהיא שותלת צילומים וסרטוני וידאו אמיתיים, מחייה של איינור. הורמן משיגה בדיוק את מה שהיא רוצה, בכל הנוגע לחשיפה ולהבאת הסיפור בדרך הריאליסטית ביותר שהיא מסוגלת, במגבלות מסכי הקולנוע. סרט עם אפקט רגשי עצום, שמתרגם את עצמו למנעד רחב מאוד של תגובות שמונעות מהתרחשויות ממוקדות שהסרט יודע בדיוק לזקק מעצמו החוצה בשביל להיות אפקטיבי, מרעיד ומכעיס באותה מידה.
אין. רואים עלייך שתהיי אישה מוסלמית טובה | באדיבות בתי הקולנוע לב
משפט על הסרט:
יצירה מטלטלת, עוצמתית ובלתי נתפסת בשלבים רבים, בעיקר נוכח העובדה המצמררת שכל מה שאתם רואים על המרקע התרחש במציאות. אסור לפספס!
משפט על הבמאית:
שרי הורמן, שכבר דאגה לחשוף את סיפורה המטלטל של ואריס דירי בצורה אפקטיבית בקולנוע, עושה זאת היטב ובצורה אפקטיבית ומרשימה לא פחות ואולי אף יותר בסרט הנוכחי, בעודה מתגברת על האתגר שהיא מציבה לעצמה – לספר את הסיפור עם הסוף הידוע מראש.
משפט על השחקנים:
אלמילה בגריאצ'יק במשחק יוצא מן הכלל, בתפקיד הראשי. איתה מככב צוות פחות מוכר, אבל כזה שעושה עבודה נפלאה בכל הנוגע לאמינות ואיכות יכולות המשחק שלהם.
משפט על אורך הסרט:
הוכחה מופלאה שניתן לייצר קולנוע משובח גם בשעה וחצי, מדודה ופוגעת היטב עמוק בלב.
סיכום המבקר
10/
5.5