"השורד": "הכל אבוד" - גרסת הקרח

סרטי הישרדות ומאבקים עם איתני הטבע אינם אתגר פשוט לבמאים ולשחקנים, בעיקר כאלו שמדברים בשפה הקולנועית בה מדבר "השורד", בכיכובו של מאדס מיקלסן. השפה המרכזית בה הוא אמור לדבר היא בעיקר תנועות גוף והבעות פנים ובכך מיקלסן מיטיב להצטיין ועל כן הוא בחירה די קלה עבור במאי הסרט ג'ו פנה, אשר עבורו זהו סרט הביכורים באורך מלא. השניים משתפים פעולה היטב, בכל הנוגע לתיאור סבלו וייסוריו הנפשיים והפיזיים של אותו שורד, על אף שמסביב אין הרבה תפאורה מעבר למרחבים הרריים עצומים ולבנים, עמוסים בשלג.

מדובר בסרט מיוחד שאינו תואם ציפיות עבור כל צופה בקולנוע. צופה הקולנוע הממוצע מחפש עלילה, התרחשות ואפילו אפשר לומר שיותר משחקן אחד, אשר מחזיק את הסרט. ובכן, אם אתם משתייכים לזן הממוצע והרגיל, הרי שמקומכם לא באולם הקולנוע ביחד עם מיקלסן והררי שלג, קרח, דגים קפואים והבעות פנים רציניות ומיוסרות. מיקלסן ופנה מזמינים אתכם לחוויה מושלגת, עתירת ייאוש וכמעט נטולת מלל, שיחות או דיבורים שאינם עצמיים וגם אלו די ספורים על שתי כפות ידיו המושלגות והפצועות של מיקלסן.


מבט מבואס לאופק | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

בדיוק כמו "הכל אבוד" של רדפורד, הסוגיה המרכזית של הסרט היא מאבקו העיקש עם איתני הטבע ובעיקר עם בידוד מוחלט משאר הציוויליזציה. הוא עושה הכל בשקט מופתי ומעבר לשלל מבטים מיואשים (ולעיתים קטנות גם שמחים) הוא לא מציע יותר מדי. הכל מדוד, ספור ומתוזמן גם על ידי שעון העצר שלו, שמתזכר אותו להמשיך ולנסות. לנסות להתמודד, לנסות לשרוד ולנסות להביא לעצמו גאולה על ידי מציאת מושיע חיצוני, שאכן מגיע באחד הניסיונות, אבל כמובן שלרוע המזל הוא מגיע באמצע סופה מושלגת ומעביר את הסרט הילוך קליל קדימה.

ההילוך שמועבר בעצם מפריד את מיקלסן מרדפורד ומאותה נקודת החילוץ הכושלת הגיבור העטוף היטב שלנו כבר לא נוסע סולו. הוא מקבל אחריות עצומה לידיו. אחריות המהולה ברגשות אשם אדירים, בכל הנוגע לסיבה בעטיה הוא מוצא את עצמו מטפל בעוד מישהו מעבר לעצמו. גם כאשר סוף סוף הוא יוצא מהבדידות, אין הדבר אומר שמתחילות להיות שיחות או עניין עודף בסרט, כיוון שהמאבק נמשך והוא נמשך ביתר שאת, כי הדאגה כפולה ומכופלת והמאבק באיתני הטבע והרצון להישרד הופך להיות כפול וקשה כמובן פי שתיים.


מבט מבואס אל הצלחת | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

יש מעט מאוד פיקים גבוהים לסרט, בכל הנוגע להתרחשות, כאשר הדגש המרכזי הוא על התהליך, אותו חווה הגיבור במהלך הסרט. בכך מצטיין מיקלסן ואת העבודה הזו הוא מבצע, כאמור, בקלות יתרה. בשביל לתאר סבל ארוך, הן נפשי והן פיזי, בליווי תמונות אצבעות רגליים וידיים פגועות, יש צורך במנעד רגשי רחב שמגיע לידי ביטוי בפניו של השחקן ומיקלסן כבר עשה תפקיד, שניים או יותר, שהצריכו הבעות פנים הרבה יותר ממילים ועל כן הוא בגדר בחירה מושלמת עבור הובלת הסרט. הבעיה הגדולה שמלווה את הסרט, היא שהתהליך שהוא עובר נעדר נקודות ייחוס.

אין הרבה אינפורמציה לגבי הגיבור הראשי או חוויות מעצבות שהוא עבר עד שהגיע למצב בו הוא מצוי כעת. זה הוא, הנפש הנוספת שהוא מוצא עצמו מטפל בה, הצופים והמון המון שלג. בין לבין אנחנו מתבקשים לגלות סבלנות וזאת על מנת לחוות את התהליך שחווה הגיבור הראשי. לעיתים זה עובד, לעיתים רבות אחרות קשה שלא להשתעמם ולחכות לאירועים שיתחילו להתרחש. כאשר הם מתרחשים, מדובר בגיחות קצרות שלא מצליחות לחבר את הצופה עד הסוף ועל כן חבל ההצלה של הסרט היא עצם הופעתו המהפנטת של מיקלסן, שמצליח בשלבים רבים להעניק ערך מוסף עבור הסרט, כזה שאולי היה הולך לאיבוד אצל שחקנים פחות מיומנים או פחות ממגנטים בהופעותיהם.


מבאס גם לגרור מזחלת | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
בסך הכל מרשים לפרקים, אבל משמים לפרקים רבים אחרים. מיקלסן מתעלה עבור כל הפגמים בסרט ומצליח לנווט את הספינה הזו לחוף מבטחים. בקושי, בשארית כוחותיו. בדיוק כמו תפקידו בסרט.

משפט על הבמאי:
אולי במאי מיומן יותר היה מצליח להפיק קצת יותר מהסרט הזה, מעבר לבחירת השחקן הראשי שלו, אבל פנה לא מוציא יותר מ"מאבק איתנים בין האדם לטבע" וחבל.

משפט על השחקן:
שני שחקנים כמעט סטטיסטיים לידו של גיבור הסרט, שפשוט סוחב אותו על גבו. הופעה מהפנטת של מיקלסן, שמצליחה להציל רגעים רבים בסרט.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי, שנדמה לעיתים כאילו היא ארוכה מדי, נוכח מיעוט האירועים בסרט. אפשר היה לקצר עוד טיפה את התהליכים הארוכים, בהם לא קורה יותר מדי והם בעיקר קיימים בכדי להעביר הלך רוח ואווירה.