"סיפור אחר": סיפור דומה

נשר, אחד מבכירי היוצרים בישראל, שמאחוריו "הלהקה", "דיזנגוף 99", "סוף העולם שמאלה" ועוד רבים, מוכרים וטובים, מגיע בעל כורחו לצומת מסוימת ביצירתו הקולנועית. הוא ביים סרט שמשלב מספר ז'אנרים קולנועיים וכמו כן משלב גם שני עולמות מרכזיים – הורות ודת. הפחד לאבד את הילד, עבור הדת או בכלל, מייצג את אחת החרדות המרכזיות בסרט ואי אפשר שלא להתכווץ במושב כאשר נזכרים מה עבר על אבי נשר, באופן אישי, ממש בעת יציאת הסרט בארץ.

סרטו של נשר הוא מעניין, מרתק וזאת בזכות עלילה סוחפת, במידת מה ועם זאת ואחרי שמפשיטים ממנה את מרבית האלמנטים הקולנועיים שצריכים לגרום לגירוי עבור הצופה, אפשר להבין שהעלילה מושכת את הצופה בזכות תחבולות עלילתיות בלבד, כאשר העלילה משלבת סיפור כמעט בלשי, בנוסף למלודרמה משפחתית או נכון יותר לומר – מלודרמות משפחתיות. אחרי כל אלו ועם העניין הגדול בתוכנו של הסרט אפשר למצוא מספר אכזבות בכמה חזיתות, כאשר בין היתר אפשר להבין שלמרות הסיפורים שהגיעו מגוף ראשון והתבססו על פיהם, קשה מאוד להתעלם מהצגה של מספר דמויות באופן קיצוני וזאת בכדי להקל על הצופים בסרט.


מקבל בהכנעה כל מה שתגידי, כבר מעכשיו | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הדתיים מוצגים בתור מגה דוסים. החילוניים מוצגים בדיוק בקיצונות השנייה ואפילו צמד ההורים מהסיפור האחר מוצג באופן זועק וצעקני. וזאת גם אחת הנקודות המרכזיות והמאכזבות בסרט – הצעקנות המופרזת שלו וההטחה של פרטים בפני הצופה בשלבים לא מועטים וכמו כן גם הדחיפה שלו ושל מסריו לגרון הצופים. תצוגות המשחק, גם הן, נעות בין כאלו שקטות, אמינות וסולידיות (יובל סגל הנפלא) לבין צעקניות ומביכות (מאיה דגן ואביגיל הררי). גם נשר עצמו לא חף משגיאות תסריטאיות, כאשר גם המסרים מוצגים באופן בוהק מדי וגם ההתרה חסרת אמינות, במידה שמרגישה די מוגזמת וחסרת פרופורציה לסרט עצמו.

אבל יש בו משהו, בסרט הזה, שגורם לקהל להיכנס, להישאר ולצאת עם תחושה טובה ולו במובן הקולנוע הקלאסי והמיושן. זה שרוצה להגיש פתרונות טובים לצופים וזה שרוצה לעבוד איתם ולהעניק להם את האופציה להבין את המתרחש בסרט. בגלל כל אלו ואולי גם בגלל הטרגדיה האישית של אבי נשר, שטוענת את הסרט במטען רגשי עצום, אי אפשר שלא לחבב את הסרט, לתת לו לחדור עמוק ועם זאת גם לעמוד על מגרעותיו ולומר שאכן מדובר ביצירה מרתקת, אבל רחוקה מלהיות מושלמת או משובחת.


בשביל זה קראת לי מארצות הברית?! | באדיבות סרטי יונייטד קינג

תחילת הסרט מפגישה בין יונתן (יובל סגל) לאביו, פסיכולוג מזדקן (ששון גבאי), בשדה התעופה, כאשר האב מגיע לאסוף את בנו, אותו לא פגש שנים רבות. כל זאת על מנת שיצטרף למאמצים המשותפים בין אביו וגרושתו (המגולמת באופן מאכזב מאוד על ידי מאיה דגן) למנוע את חתונת בתם, ש"עברה צד" וחזרה בתשובה ביחד עם בן זוגה - שחר (נתן גושן), שפעם דרדר אותה לתרבות רעה וכיום "מדרדר" לתרבות ולעולם אחרים לחלוטין.

הסבא, האבא ורוח חוסר הקודש (או חוסר הטאקט), השוררת באמא, מנסים להניא את ענת (ג'וי ריגר) מהחתונה עם בן זוגה, שהיה ועודנו זמר, רק שהתכנים של שיריו השתנו. באותו הזמן נכנס גם הסיפור האחר לפתח דלתם, כאשר זוג מסוכסך פלוס ילד (ובעלי שמות טעונים בסימבוליזם תנ"כי) עושה ככל שביכולתו להוכיח את צדקת צד אחד על חשבון הצד השני. האם, המשתייכת לכת מקומית, הדוגלת בשחרור וכוח נשי (איך לא?) והאב, מדריך טיולים משכיל שמאביס את בנו בשאלות טריוויה, בכדי להוכיח לעצמו ולכל העולם שיש לילד פוטנציאל להיות גאון.


אז מה יהיה עם הכתפיים החשופות? שיקסע! | באדיבות סרטי יונייטד קינג

ניכר שהמחקרים על התנהגותם של דתיים, עבור הסרט הנוכחי, היה לא מספיק טוב או פשוט לא מספיק, כיוון שדמויות הדתיים מאוד גנריות וקיצוניות. ענת, החוטאת לשעבר, מברכת כל שנייה ורבע ונשענת על כתפו של השם בצורה ואופן מוגזמים, מופרזים ולא כל כך אמינים, כאילו בכדי להתריס באמה, שסולדת מההתנהגות וההשפעות של הדת עליה ומתריסה בחזרה (כמו בסצנת מדידת בגדי הכלה בחנות, שהייתה מוגזמת ומייצגת בדיוק את הנקודות השליליות בסרט). שחר, בן זוגה של ענת, לא מישיר מבט או מדבר כמעט בכלל וגם הדמויות החילוניות מנסות להדגיש את חילוניותן בצורה מופרזת.


מה יהיה? את הולכת לשים את השביסן הזה?! | באדיבות סרטי יונייטד קינג


אל תסתכלי עליי בעיניים, טוב? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

כולם מוצגים באופן רע. משקרים, נכשלים בחינוך ומתנהגים באנוכיות, אבל משום מה כל הפיסות מתחברות יחד לכדי התרה אופטימית, שהיא השקר הגדול ביותר של הסרט ובנוסף לנקודה מסכמת זו, אחד הדברים שהפריעו בצורה מובהקת במהלכו היו החיתוכים הבוטים שלו בסיום חלק מהסצנות וחלק מהסיטואציות, שכאילו נגמרות בלי להסתיים באמת. אולי היה פה ניסיון לאמירה אומנותית מצידו של נשר, אבל מה שהוא יצר היה ריבוי קיטועים וחלקים מהסרט שהוא מיצה, אבל הצופה לא באמת הרגיש שנגמרו לו באופן שלו פילל.

"סיפור אחר" הוא יצירה שאי אפשר שלא להסתכל עליה באמביוולנטיות מובהקת. מצד אחד מדובר בסיפורים מספקים, מבחינה עלילתית ומבחינת המסרים. מהצד השני אי אפשר להשתחרר מתצוגות נפל בכל הנוגע למשחק, חורים מרובים בעלילה וחוסר אמינות בכל הנוגע לדמויות וכתיבת חלק מהסיטואציות. קשה להתרגש מהסרט באופן אמיתי וכן ומצד שני, אי אפשר שלא להתרגש כאשר מחברים את המסרים הרגשיים שלו אל הסיטואציה שמלווה כעת את יוצרו. מורכב ופשוט, "סיפור אחר" אינו רק אחר, אלא גם בהחלט דומה ללא מעט יצירות שכבר ראיתם.


יאללה סבא'לה. תגיד לאן נוסעים | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
אי אפשר להתעלם ממנו. גם אם כל הסרט תקטרו על זוטות כגדולות, אתם לא תוכלו להפסיק לצפות בו.

משפט על הבמאי:
אבי נשר מביים במיומנות רבה לא מעט מהסיטואציות שהוא חולק עם קהל הצופים שלו בסרט, אבל מפספס בכל כך הרבה מקומות אחרים ועם זאת, מרתק לראות מה תהיה ובמה תעסוק יצירתו הבאה בתור, בעיקר נוכח הטרגדיה האישית שחווה.

משפט(ים) על השחקנים:
מאיה דגן מוגזמת ולא אמינה בעליל, אביגיל הררי ומעיין בלום מתפקדים בתור זוג הורים לא מתפקד, בצורה מוקצנת; הן בעלילה והן ברמת המשחק שלהם שחווה עליות ומורדות בהתאמה לעלילה והכל בהגזמה מופרעת. ג'וי ריגר נעה ונדה בין הופעה סולידית למוגזמת. נתן גושן לא אומר הרבה או מרגיש משוחרר מתפקידו בתור הזמר של הסרט ורק סגל מגלם את דמותו היטב. וששון גבאי? נהדר וטוב, גם אם בקטנה.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים. אין יותר מדי שומנים מיותרים ובסך הכל סביל ולא נמרח.


סיפור אחר - בכורה טלוויזיונית בראש השנה (יום שני ה-30/9), בשעה 22:30 ב-yes קולנוע ישראלי