"ילדים טובים": הצפייה אינה מומלצת לכוכבי הסרט

אני והחבר'ה גירסת עידן האינטרנט
הסרט מגולל את סיפורם של שלושה ילדים חמודים בכיתה ה' (כנופיית הפופים) והמרדף של אחד מהם אחרי הילדה מהכיתה, בה הוא מאוהב, אבל בעצם לא דיבר איתה קודם. כדי לעזור לו עם אהבת חייו הם יעשו כל מה שיצטרכו כולל מסע של 6 ק"מ! נשמע מעט? תזכרו בעצמכם רוכבים ביום כיפור עד לצד השני של העיר.

וזו נקודה יפה להתמקד בה. הסרט זורק אותנו חזרה לנעליים של עצמנו בתור ילדים ועושה את זה בצורה מוצלחת מאוד. מעבר לצחוק ההיסטרי שמילא את הצופים. ממש כמו האהבה הטוטאלית של הילד והביטחון שלו בכך שיתחתנו (למרות שבפועל לא דיברו מעולם) הסרט נע בין התמימות בראשם של הילדים לבין מה שקורה בפועל. וכך יוצא שכשהם פוגשים בשוטר בזמן שהם נושאים עליהם סמים, ביצעו עוד מגוון עבירות (אל תשאלו) אבל הם הכי מפחדים כי הם הבריזו מבית הספר.


הוא הולך להכניס אותנו לכלא על זה שהברזנו מבית הספר | באדיבות סרטי פורום פילם

באחד הפרקים של איש משפחה, מתבצעת פרודיה מעולה על "מגרש ביתי" ומראים שני ילדי תיכון שאחד אומר לשני: "אחי, שתדע ששום דבר בחיים לא יהיה חשוב כמו מה שקורה לנו עכשיו בתיכון" וזה מצחיק ממש. אבל גם נכון. זו ההרגשה של ילדים. טוטאלית. מנותקת מהמציאות. ולכן, כשהילדים אומרים שהם חברים הכי טובים לכל החיים, הם מתכוונים לזה. ומוכנים לעשות הכל אחד עבור השני. בחלק מהרגעים הצופה מסתכל עליהם ואומר - מצחיק, זה לא באמת עובד ככה. ובחלק אחר אותו הצופה פשוט מקנא בהם. על היכולת שלהם להגשים את המושג הטרנדי "מיינדפולנס" ;. לא כי הם מנסים, כי זה מה שהם - מיינדפול.

השחקנים
לפני ארבע שנים פרץ ג'ייקוב טרמבלי בסרט "חדר". אחד ההדברים המדהימים בסרט ההוא, הייתה היכולת של הילד (אז בן 9 בלבד) לשאת חלקים גדולים בסרט על כתפיו. איך גורמים לילד להביע רגשות בכזו עוצמה שמשדרת אותנטיות מפחידה? יחד עם טרמבלי מככבים גם בריידי נון בדמות הילד הקשוח (אך הרגיש מכולם) וקית' ווילאמס בתור הילד הטוב שאוהב את אבא ואמא וכמובן את ישו. השלושה, בהובלתו של טרמבלי, עוברים במהלך המסע שלהם חוויות שונות ומשונות שנעות בין ביזאריות, היסטריות ואפילו קצת מפחידות.


אז מה העונש שלנו? תגיד לנו בפנים! | באדיבות סרטי פורום פילם

המפיק
אז כמו שאמרנו – סת' רוגן הוא גאון. היכולת שלו לשלב בין הומור בית שימוש ושפה גסה לבין הנאיביות והחמידות הבלתי נגמרת של הילדים בהחלט ראויה להערכה. זה התחיל אי שם ב-2005 ב"בתול בן ארבעים", המשיך ל"סופרבאד - חרמן על הזמן" עבר דרך "פיינאפל אקספרס" ומשם בערך לכל קומדיה שלישית בקולנוע. זה לא שהסיטואציות חדשות וזה לא שהבדיחות הן משהו שלא ראינו בעבר, אלא בעיקר החיבור של הכל יחד. מהבחירה של השחקנים ועד הנגיעות הקטנות של הסיטואציות (Shut up Gandalf!) שגורמות לזה לעבוד כל כך טוב. הסרטים שלו הם פשוט...שלו. החתימה שלו ברורה כמו מוזיקאי טוב שאת הטאץ' הייחודי שלו מזהים מהצליל הראשון.