"היו זמנים בהוליווד": עוד אחד וסוגרים הבאסטה

רף הספקולציות לא מפסיק לזוז בין הז'אנרים אליהם ישתייך סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו והכוונת על סרטו האחרון והמוכרז ממשיכה ללהוט אצל כל מי שאינו טרנטינו והאמת...גם אצל טרנטינו עצמו. השמועה אומרת שהוא הולך ליצור את סרט הסטאר טראק הבא, אבל גם לזה הוא הצליח למצוא סייג. מעבר להכל, הבמאי האיקוני לא הכריז על היעלמות מוחלטת מהוליווד או על הפסקת יצירה וייתכן שגם אם ייצור סרטים, הם פשוט לא יהיו מיועדים למסך הגדול. מה שבטוח הוא שכל עולם הקולנוע והטלוויזיה ימשיך לדוש בכיוונים החדשים, אליהם יפנה רב האומן המוכשר, ברגע שיתלה וילון ענק על מסך הקולנוע. מסך שהיה לו פלטפורמה חמה, מחבקת ומלטפת מהרגעים הראשונים שצרכו צופים את תכניו.

עולם הקולנוע מדבר כבר מספר חודשים על סרטו התשיעי כאילו שאין שום דבר טוב בסביבה מלבדו (והאמת שיש והוא תוצרת קוריאה ועלה בארץ ביחד עם זה של טרנטינו). בשביל להצדיק את הבאז המטורף סביבו, חייב טרנטינו להתאמץ כמה דרגות יותר מכל פעם קודמת בעבר והוא אכן עושה זאת בדיוק כמו צייר שמתעסק עם יצירת המופת הבאה שלו. הוא צובע את יצירתו בשלל צבעים, מדייק בפרטים הקטנים ביותר ואלו שנראים לעין רק בזכות מספר עדשה גבוה ולא מפספס הזדמנות לייצר הקשרים ליצירות אחרות שנתנו לו השראה או לאירועים היסטוריים רלוונטיים בעבר. בעצם, כאשר חושבים על זה, עבודתו של הבמאי והתסריטאי עולה על ערכם של אלפי ציורים – מחוברים להם יחד וקוונטין טרנטינו הוא אחד הבמאים שמוכיחים את האמירה הזו בכל פעם מחדש.


תן לשים ת'ראש בלימוזינה | באדיבות סרטי פורום פילם

טרנטינו נוהג לטפח שיאים מסרט לסרט ומנסה להמציא את עצמו מחדש בכל פעם שפיצ'ר שלו מגיע לקולנוע, אבל אין ספק שהפעם הוא ממש יצא מכל גבולות הגזרות שהגדיר לעצמו בעבר, עם סרט בוגר בכמה דרגות מכל קודמיו. הוא פיוטי, מלנכולי ומלא הערצה, השראה והצדעה לתור הזהב הקולנועי של הסיקסטיז ובכלל לעידן או נכון יותר סופו של עידן, כאשר הסרט מתרחש במשך שלושה ימים בסוף שנת 1969, שנה שחתמה עשור אלים באופן חסר פרופורציות בארצות הברית של אמריקה. עשור מכונן בחיי הוליווד, בחיי ארצות הברית ובכלל כזה שטרנטינו עורג אליו בגעגוע מחד גיסא, אבל גם לא חוסך ממנו בביקורות שלופות, ארסיות וחסרות רחמים מאידך גיסא.

ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו) הוא שחקן סדרות טלוויזיה, אשר נכנס לתקופת דעיכה בכל הנוגע לקריירה שלו. הוא מקבל הצעה להיכנס למערבוני ספגטי, מסוכן זקן (המגולם היטב על ידי אל פאצ'ינו), אשר בעיקר מסובב לו את המראה ומעליה זרקור בוהק שמציג את דמדומי הקריירה שלו וזאת דרך הבחירות שלו, התפקידים והתדמית שהוא מוכר לחובבי הקולנוע והטלוויזיה. דלטון מסתובב עם הצל שלו, קליף בות' (בראד פיט), שבעיקר משדר פאסון, רוגע וקוליות אינסופית במשך סרט שלם. קליף הוא כפיל הפעלולים של ריק, חברו הנאמן, פסיכולוג לעת מצוא, המצפון שלו והמלאך הטוב והמפרגן, שדואג ללחוש לו בכל כמה זמן שהוא "ריק פאקינג דלטון".


תזכור תמיד מי אתה: ריק פאקינג דלטון! | באדיבות סרטי פורום פילם

קליף חולק את דמדומי הקריירה של האיש שהוא מסתובב איתו וניזון מטובות של ריק, על מנת לקבל תפקידים שיכניסו את הפרוטה לכיסו. קליף לא באמת זקוק לכסף רב, כיוון שהקראוון והכלבה שלו לא זקוקים לתחזוקה רצינית ויש עקרונות שלא בא לו לחרוג מהם, גם אם זה אומר לאבד תפקיד בסרט נחשק. באחת הסצנות המבריקות של הסרט קליף נותן את הבות' לברוס לי השחצן (לפחות בסרט הוא מוצג ככזה) ובכלליות בות' מוצג כאחת מדמויות הזן המרשימות ביותר בסרט הנוכחי ובלא מעט סרטי טרנטינו. מובן שיש לבראד פיט תרומה עצומה לתפקיד, שבקלות ובחסות טרנטינו הופך לאחד הטובים והזכורים שלו מהשנים האחרונות.

במקביל לסיורים של הצמד בין סט לבין בית בהוליווד, מטיילת לה דמות שלישית בסט המערכות המוצגות בסרט - שרון טייט, שלעיתים מלווה בבעלה, הבמאי המוצלח, רומן פולנסקי. השניים גרים בצמוד לריק ומהווים סוג של מטרה בלתי מושגת עבורו ופריצת תקרת זכוכית עבור סוג השחקן שהוא מייצג. דמותה של טייט מורגשת באופן חיוור למדי, במשהו שמרגיש יותר כמו הופעת אורח, אשר בעיקר מנסה להשרות אווירת אימה, בחסות המקרה האמיתי שהתרחש באותה השנה לשרון טייט האמיתית ולמרות זאת מרגו רובי מצליחה לצקת תוכן מבוסס שיגרום להופעתה הקצרצרה מאוד להיות בלתי נשכחת, באחת הסצנות המעניינות והמייצגות את המיקרוקוסמוס של הסרט.


כן, אחי...לומד שורות, לא עושה שורות | באדיבות סרטי פורום פילם

דמויותיהם של טייט ופולנסקי מייצגות באופן מובהק את החלקים המציאותיים שהסרט מציג עבור הצופים. דלטון ובות' הם מייצג בדיוני עבור אלפי דמויות אמיתיות של "שקופים" הוליוודיים שמנסים להתבלט ולפרוש כנף בתעשייה תובענית, שבעיקר לועסת ויורקת שיירים ומתאבנים נשכחים למדי. זו בעצם גדולתו של טרנטינו, שבאקט זהה לזה שבוצע ב"ממזרים חסרי כבוד" עובר למציאות טרנטינואית חלופית, שמתקיימת בטיימליין שאכן קרה. השילוב הזה מורכב מהרבה רגעי אווירה, עובדות בשטח וכמובן הגיבורים המייצגים שהגה טרנטינו על פי אלפי שחקנים וכפילי פעלולים וזה עובד ברוב הרגעים בצורה מושלמת.

טרנטינו מתעכב, כהרגלו בקודש, על הרבה פרטים קטנים ברקע, במרכז ובעצם בכל מקום. אין שוט בלי משמעות, אין סצנה בלי רפרנס לתרבות התקופה וכמובן ישנם קילומטרים של הצדעה לקולנוע המערבונים בפרט ולקולנוע בכלל. הדמויות שהוא בנה עבור דיקפריו ובראד פיט פשוט יוצאות מן הכלל וחלק מהדמויות שבהן מוקפים השניים, נפלאות, מורכבות ומעשירות את העלילה גם אם מדובר בתפקיד של מספר מועט בדקות, כמעט שווה ערך לזמן המסך של מרגו רובי, המוכשרת והנפלאה, על מסך הקולנוע. אלוהים מצוי בפרטים הקטנים וטרנטינו הוא כמעט אלוהים בכל הנוגע להשפעתו על הקולנוע והוא לא מפספס אפילו פרט אחד קטן.


YMCA!! | באדיבות סרטי פורום פילם

אבל וזה אבל לא קטן, טרנטינו מציג תוצר קצת שונה למעריציו וגם לאלו שכנראה לא יהפכו למעריציו אחרי הסרט הזה. במאי העל לוקח את ההתעסקות בפרטים ובניית האווירה לרמות אחרות ולעיתים חוטא למטרה, בכך שהוא בעיקר מנפח זמן מסך וזאת בכדי לעמוד בסטנדרט המטורף שהוא הציב לעצמו ולצופיו עם השנים, כאשר כל פיצ'ר מפלח את גבול השעתיים וחצי ובסרט הנוכחי לא תמיד ברורה ההצדקה של טרנטינו למריחת סצנות וניפוח זמן המסך שלהן, עובדה שיוצרת לעיתים חוויית צפייה מעיקה במעט, בכל הנוגע ליכולת הריכוז או ההבנה בנוגע לתרומה של סצנה כזו או אחרת להתפתחות העלילה.

טרנטינו מנסה לנקב לא פעם ולא פעמיים את אמות המוסר הלקויות שנוצרו בגלל אלימות טלוויזיונית, בעודו...ובכן..טרנט ינו. מסובב מראה אל הצופים בגלל שהוא יכול בעיקר, אבל שוכח לסובב את אותה המראה חזרה אל עצמו ובכך בעצם מצליח לחצות את הצופים באופן מוהבק, כאשר חלק ניכר ינסה להתמקד בעיקר בחוזקות המרובות של הסרט, בעוד חלק נוסף יסלוד מטרנטינו, כפי שסלד ממנו בעבר, אבל הפעם דווקא בחסות סגנון שונה מזה הרגיל, שדווקא מגיע להופעת אורח עם סוף הסרט, כאילו רוצה להדגיש שבעליו עדיין נמצאים כאן בשביל לבדוק שהכל תקין.

סרט קולנוע נבחן כשלם, כאשר תתי המכלולים חייבים להרכיב מוצר אחד מושלם. קוונטין טרנטינו התעסק בהמון פרטים קטנים, שמבקרים ואנשים מתעשיית הקולנוע יוכלו להתחבר אליהם באופן הרבה יותר שלם ואילו צופיו האדוקים והקהל הרחב - קצת פחות. המכלול המורכב מכל כך הרבה חלקים קטנים ומושלמים מתקשה לנשוק לשלמות וזאת למרות שרגעים רבים דווקא מצליחים לייצר את ההטעייה הזו, אך אינם מצליחים למחוק קצת יותר מדי רגעים בהם נראה שטרנטינו מתבשם מעצמו ומיכולות העל שלו לנווט ספינת פאר לעגינה במחוזות האוסקר כבר בשלהי הקיץ.


ואז אמרתי לו: אני מצויד כמו סוס! | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
לא מהיצירות שיושבות בחמישייה הראשונה ואם לשפוט על הכמות המוגבלת שהובטח לנו, הרי שכנראה גורלו להישאר בחמישייה השנייה לנצח. ועדיין...מדובר בחמישיות של טרנטינו.

משפט על הבמאי:
לא מפספס אף אלמנט בבימוי, בצילום, בשימוש והיצירה של המוזיקה, בחדירה לפרטים הקטנים, עד לרמת המיקרונים וכמובן בדיאלוגים המופלאים שלו. מפריז הפעם באורך חלק מהם ועדיין מייצר יצירה מפעימה, מלאת אהבה וכנות.

משפט על השחקנים:
יש המון כאלו. כרגיל בסרטי טרנטינו. פיט ודיקפריו עובדים פעם נוספת עם הבמאי והצופים רק מרוויחים מהמהלך. בנוסף להם, כאמור, מרגו רובי, אל פאצ'ינו, אמיל הירש, טימותי אוליפנט, דמיאן לואיס, ברוס דרן ולוק פרי. ולא, הפעם טרנטינו לא הופיע בסרט של עצמו.

משפט על אורך הסרט:
הפעם, כמעט השלוש שעות שלו היו קצת יותר מדי עבור העייפים שבינינו בקולנוע.