"פרזיטים": עוד בינגו של בונג

הביקורת נכתבה לפני לא מעט זמן, כאשר הזהב היחיד שעיטר את הארון בבית הקוריאני, היה רק העלה של פסטיבל קאן והנה, ראו זה פלא וביום העלייה מחדש של הסרט בארץ (ובשחור לבן), הוא גרף אל חיקו אסופת תארים, הגדולה ביותר שבמאי כלשהו יכול לדמיין. בונג ג'ון-הו וסרטו הנפלא עשו היסטוריה וזכו בצדק בפרס הסרט הטוב ביותר, שאינו דובר אנגלית, בפעם הראשונה אי פעם. הבמאי גם זכה בפרס הבמאי הטוב מכולם, בפרס על התסריט המקורי הטוב מכולם וכמובן בקטגוריית הבית - הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. הביקורת מטה מתייחסת לתקופה בה השתחרר הסרט לראשונה בישראל וכבר אז אפשר היה להבין שמדובר בהיסטוריה והיסטריה. תבלו...


מברוק קוריאני למר בג'ה (כי למי יש כוח לכתוב את שמו המלא בכל פעם מחדש?). החל מסוף השבוע הנוכחי ניתן לדבר עליו (בונג ג'ון-הו) במונחים טרנטינואיים, לאחר שהותיר לו אבק כוכבים בפסטיבל קאן וזאת כאשר יצירת המופת שלו עולה כתף אל כתף, בישראל, ביחד עם סרטו של המעריץ הגדול – קוונטין טרנטינו. מדובר בסרט שהמילה ז'אנר היא כל כך זרה לו, מכיוון שאי אפשר למתג אותו תחת אחד ספציפי כזה. סרט שהבאז שנוצר סביבו לא הצליח להרוס, מה גם שהמילה "ספויילר" הייתה פרסונה נון גרטה בכל בית קולנוע בו הוקרן הסרט וזאת על פי מנשר מיוחד מטעם הבמאי עצמו, שחולק לצופי הסרט, בטרם נכנסו לאולם הקולנוע על מנת לחזות בפלא הנפלא הזה.

באותו מכתב, מנומס וצנוע, לצופים התפייט לו הבמאי הקוריאני בנוגע לנקודת המבט שלו לגבי קולנוע עכשווי, קולנוע בכלל וכמובן כמה מילים על הסרט, אבל כאלו שלא יעשו לאף אחד מהצופים שום זכר למילה "ספויילר". באמצע המכתב וגם בסופו, בחותמת דיו אדומה ומודגשת, ביקש הבמאי את קהל הצופים והמבקרים להימנע מכתיבת ספויילרים והאמת, גם אם היינו רוצים לספיילר לכם, כל כך קשה לחשוף נקודה ספציפית שתעיב על הסרט כולו, בעצם חשיפתה וזאת מעצם העובדה כי הסרט הזה מורכב מכל כך הרבה רבדים, שכבות ורסיסי ז'אנרים שהופכים את התמונה הכוללת לתצרף מרתק ולאחד מהסרטים המרתקים ביותר שעברו את סף השעתיים בשנים האחרונות.


נחשי מי לקח את פרס דקל הזהב! | באדיבות סרטי נחשון ורד קייפ

בג'ה (והקיצור הזה יחזור שוב ושוב, כי בסופו של דבר הוא הכוכב הגדול של הסרט) לא מסוגל לענות בעצמו על עצם הקיטלוג של הסרט הזה לז'אנר ספציפי. הוא מתחיל עם סאטירה חברתית נושכת וממשיך לקומדיה שחור, מבצע עצירות דרמטיות ואז ממשיך למותחן מהפנט עם קורטוב אימה. הכל בליווי מוזיקלי מפעים וכמעט חד פעמי, הכולל משלב ז'אנרי גם בתחום המוזיקלי, כאשר לכל פרק בסרט מתאים בג'ה מקטעי פסקול מדויקים ומתואמים עד התו הפשוט ביותר. הוא מחליק מוזיקה קלאסית, צלילים דרמטיים ומקנח עם תואמי האנס זימר בסימפוניה מסונכרנת ומתואמת היטב, שמותירה חותם לא פחות דרמטי על צופי הסרט מתוכנו, הצילום, הבימוי והמשחק המהפנטים בעצמם.

הסרט עצמו שואל את הצופים שלו לא מעט שאלות, בכל הנוגע לכיצד הם רואים את עצמם ואת שכניהם. האם המילה "פרזיטים" טעונה במשמעויות נוספות, כאשר מגלים מי הם הפרזיטים בעצם? הצופה נבחן לאורך הסרט באופן פרטני בנוגע לרגשות הנבנים בנפשו כלפי גיבורי הסרט וגיבוריו, על פי כרזתו ועל פי תוכנו, משתייכים לשתי המשפחות המככבות בו. אין כאן אנטגוניסט או פרוטגוניסט מובהק מאף צד – הכל נתון לפרשנות הצופה וכיצד הוא תופס את כל אחד מהצדדים וכיצד גם כל צד תופס את עצמו בעבורו ובעבור הצופה.


זה אבסטרקט, זה...| באדיבות סרטי נחשון ורד קייפ

ישנם רגעים קומיים מזוקקים, ישנו רגע אחד אירוטי מגרה ומופלא, רגעי אימה ומתח וגם בין לבין הדרמה משחקת תפקיד חזק ובכל פעם ש-בג'ה מחליט שהסרט שלו יעלה הילוך הוא פשוט עושה זאת באמצעות סצנות עשויות באופן מופתי ובדילוג בין הסוגות, המזכיר את בני יפרמוב מנינג'ה ישראל, שמזנק על הסטפר המרחף כבר בשלב הראשון, כאשר הוא טרי, רענן ועושה זאת בדילוגים וללא היאחזות ממושכת. כך הבמאי הקוריאני המיומן מדלג בקלילות ומצטיין בכל מאפיין סוגתי, אותו הוא רוצה להבליט וכאילו זועק לקהל: "חשבתם שאני כזה?! אבל אני גם כזה וכזה וכזה..." ולא מוכן להשתייך לאף מסגרת, בדיוק כמו סרטו.

בכל מקרה, הבמאי הקוריאני מרשה לגלות לפחות את הקווים העלילתיים המרכזיים בסרטו, אשר מציגים לצופים משפחת נוכלים המתגוררת בביב שופכין קוריאני, בעוני נוראי ובאיתור מתמיד אחרי רשת WiFi זמינה. צמד הורים וילדיהם, שיכלו להיות בתום לימודיהם האוניברסיטאיים לו הייתה מצויה הפרוטה (או עדיף הרבה פרוטות בכיסם). הארבעה חיים להם במרתף מעופש, שסופג את ריח השתן של שיכורי הרחוב על בסיס קבוע. הם עושים כל שביכולתם לשרוד כלכלית ומתעלקים על כל סביבתם (כאמור, מתחברי WiFi חינמי), מתפרנסים בדרכים לא דרכים ובעיקר מחפשים את הדרך לעבור את היום עם בטן מלאה ומקום סביר להניח עליו את הראש.


אוכלים בכריעה וכורעים תחת הנטל | באדיבות סרטי נחשון ורד קייפ

הבן הבכור של המשפחה מקבל הזדמנות לחדור לביתה של משפחה אמידה, בתור מורה פרטי ולאט, בזהירות ובבטחה מכניס את משפחתו למגוון עבודות, בעבור המשפחה, שגרה בחלק העליון והעשיר של העיר ומבוצרת מאחורי חומה, דלת פלדה כבדה ומצוידת בשלל הקלישאות של משפחה המשתייכת למעמד העליון. הסימביוזה השקרית הזו עובדת מצוין עד שלילה גשום אחד משתנה כל התמונה ואיתה, כאמור, משתנים גם הטונים של הסרט ונכנסות אמירות נוספות, מעבר לאלו החברתיות שייגעו באזרחים הקוריאניים, אבל גם באזרחי מדינות רבות ושונות בעולם, שבהן מתקיימים הפערים העצומים בין עוני ועושר ולא רק במובן הכלכלי.

את כל התמונה המורכבת הזו מלטש בונג ג'ון-הו מדי שוט, סצנה וסיקוונס לכדי אומנות אמיתית. אי אפשר להוריד את העיניים מהמסך, אי אפשר שלא להישאב לכל סצנה מחדש ואי אפשר שלא לפתח רגשות מעורבים עבור שלל הגיבורים בסיפור וכל זאת בליווי פסקול מהמם ויוצא מן הכלל, שרק גורם לצופה להיקשר עוד ועוד, גם בשלבים המאוחרים יותר של הסרט ובלא מעט רגעים שבעיקר בונים את הרגעים שאחריהם. אין סצנות או שוטים מיותרים בסרט הזה, אין רגעים מתים או משמימים והוא בהחלט אחת היצירות השלמות יותר שנוצרו בשנים האחרונות כמעט בכל חזית אפשרית ובפירוש היצירה המשמעותית והחשובה ביותר מאת הבמאי הקוריאני.


הלו! זה Wifi?! | באדיבות סרטי נחשון ורד קייפ

משפט על הסרט:
יוצא מן הכלל, סרט פשוט פנטסטי שלא לחינם קצר שבחים ואת הפרס הגדול של קאן. עשוי מהחומרים שמהם יוצקים את הזהב לאוסקר.

משפט על הבמאי:
באמת כבר הורחב עליו כמעט בכל פסקה אפשרית מעל, אז שוב...הסרט הטוב ביותר של הבמאי המוכשר וזה שיגרום לטרנטינו להזיע בקופות. ובצדק.

משפט על השחקנים:
צוות מהפנט, שממנו אולי תזהו בעיקר את קאנג הו-סונג ("רכבת הקרח" של בונג ג'ון-הו) וו סיק-צ'וי ("אוקג'ה", גם הוא של בונג ג'ון-הו).

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים ורבע שפשוט עפות. והאמת שהיינו מוכנים לעוד קצת.