בית הנייר עונה 3: עוד חוזר הניגון

ספרד היא לא הוליווד, אבל מידי פעם היא מספקת לנו, חובבי הסרטים והסדרות כמה פנינים שנתענג עליהם, "המבוך של פאן", "לחזור", "REC", "העור בו אני חי" ועוד מספר סרטים וסדרות שנותנים טעם של עוד, לבישולים מהמטבח הספרדי. "בית הנייר" היא עוד סדרה כזאת שפתאום מזכירה לנו שיש קולנוע מחוץ להוליווד. הסדרה מספרת על איש מסתורי בכינוי "הפרוספור" (אלברו מורטה) שבמשך כל חייו מתכנן שוד, לא סתם שוד אלא את השוד הגדול אי פעם. מטרת "הפרופסור" היא לשדוד את המטבע המלכותית של ספרד ובכדי לעשות זאת הוא מגייס שמונה מטובי השודדים בעולם ואם נעזוב לרגע את השוד המטבע, הוא והחבורה שלו מצליחים לשדוד את ליבם של הצופים במשך שתי עונות מרתקות שגרמו לכל פורים או ליל כל הקדושים למלא את הרחובות במסכות של דאלי וסרבלים אדומים ולסדרה להיות הסדרה המובילה, שאינה דוברת אנגלית, ב"נטפליקס".

ספויילרים לשתי העונות הראשונות: סיום של העונה השנייה הפריש בקול תרועה רמה את רוב חברי הצוות המוכשר, כאשר בכיסם או ליתר דיוק בתיקיהם עשרות מיליונים שאמורים לעשות את חייהם הרבה יותר נעימים. הבמאי/תסריטאי, המומחה בסדרות - אלכס פינה, הבין שיש לו תרנגולת שמטילה ביצי זהב והוא החליט ש-15 פרקים (ביצי זהב) לא מספיקים והגיע הזמן לעשות עונה שלישית ואפילו רביעית.


עצור! אתה שבוי של הסדרה | צילום: IMDB

העונה השלישית מתחילה עם הסבר קצר, אבל מסובך וכולל מספר זמנים ומקומות על מה שאירע בשתי העונות הראשונות ומשם בזריזות ומהירות מתחיל האקשן וכמו בשתי העונות הקודמות, התסריט והעלילה מהירים וגרנדיוזיים. ככה זה שיש לך משהו כמו מיליארד דולר בסדרה ותקציב הכי גדול אי פעם עבור הפקה ספרדית במציאות, אבל כבר מההתחלה, הבעיות העיקריות של העונה השלישית מתחילות לצוף ויש כמה גדולות; הראשונה שבהן היא השיחזור. ברור לכולנו ש"בית הנייר" היא סדרה שפורצים בה למקום מסוים וגונבים כסף, אבל אי אפשר לבצע בדיוק את אותו הדבר מבלי לגוון, גם אם זה עבד טוב מאוד בעבר.

העונה השלישית הייתה צריכה להיות שונה במקצת וזה לא אומר להחליף את השחקן של "ברלין" (פדרו אלונסו) ב"פלרמו" (רודריגו דה לה סרנה). מה שמוביל אותנו למכה השניה של הסדרה - הגיוון בדמויות, אחד הדברים שהפכו את הסדרה למה שהיא, גם הוא מקבל מכה כואבת, מלבד המפקדת ראקל או ליתר דיוק בשמה החדשה "ליסבון" (איציאר איטוניו). אף דמות לא משתנה וגם הדמויות החדשות לא מקבלות מספיק עומק למרות ניסיונות קלים לתת להם כזה במשך מספר דקות, הדמות היחידה שמקבלת פוקוס היא דווקא פלרמו, שכאמור נראה כמו ברלין לעניים.


אתה לא ברלין, בעצם...אולי כן | צילום: IMDB

שתי העונות הראשונות התברכו בשלושה דברים עיקריים: דמויות מגוונות ומעוררות הזדהות, משחק יפה בטשטוש בין הטוב ברע, כשהטובים הם הגנבים והשודדים וכוחות הביטחון שאמורים להגן על האזרח הקטן הם הרעים והתסריט המקורי. כל אלו היוו פלסטר ודבק כנגד החורים בעלילה, כל השלושה נחלו נפילה גדולה בעונה השלישית ומה שנראה במקרה הטוב כמו פצע קטן בעלילה מתחיל להראות כמו פגיעה אנושה בתסריט. הדמויות פחות מעוררות הזדהות, הכוכבת: "טוקיו" (אורסולה קורברו) הופכת למאוסה ואפילו הקסם של "דנבר" (חיימה לורנטה) לא מצליח להוציא את החבורה מהבור שנחפר ע"י הבמאי פינה. הטשטוש בין הטובים לרעים כבר עבר מזמן את שלב הטשטוש והוא ברור כמו וחד כמו סרט בIMAX רק שההקצנה על כך שהטובים בדרך כלל הם כל כך רעים נראית כמו עוד חור בעלילה, ועם זה שהמקוריות של התסריט כבר לא בתולית ופחות מרתקת כמו בעונות הקודמות, אז כל השלשה שחיפתה על החורים בעלילה קרסה והסכר נפרץ.

למרות הכל, הסדרה מצליחה לשמור על עניין, העלילה מהירה, התחכום בסדרה אמנם ירד אבל הוא עדיין עומד איתן, או חצי איתן וחלק מהדמויות עדיין מצליחות לרגש או לעניין כמו: "דנבר", "ניירובי" (אלבה פלורס), "ריו" (מיגל הראן) מעורר ההזדהות ואפילו "הלסינקי" (דארקו פריץ') החביב, אבל כמו אימפריות אחרות שקרסו כגון "אבודים" ו"נמלטים", "בית הנייר" לא מצליחה לשבור את מחסום העונה השלישית ויורדת ברמתה ואנחנו, למרות כל מה שנכתב כאן, נמשיך לראות גם את העונה הרביעית שלבטח תצא כי לפרה עוד נשאר חלב.