"השיר של רוז": תנו לה צ'אנס, היא שרה מהלב

בשלב מסוים של הסרט, קצת לקראת הסוף שלו, זה הרגיש כמעט מתבקש לחבר אותו בהדבקת גליל הסרט הקולנועי לזה של "כוכב נולד". מדובר בסך הכל בדבר הנכון לעשות ואם אכן היה מתבצע מהלך הדבקה שכזה, הוא היה מרגיש טבעי והגיוני. התרחיש העלילתי הבדיוני הזה, שבעיקר לקח מקום במוחו הקודח של כותב שורות אלו, כמובן לא קרה והסרט המשיך לעבר הגאולה שלו מהשטאנץ של סרטי "כוכב נולד", וכל זאת אך ורק בכדי להיכנס לתוך תבנית קלישאתית טיפה שונה מהתבנית ממנה הסרט מנסה להתחמק בכל דרך אפשרית.


את יודעת מה עשיתי לפני שהגעתי הביתה? | באדיבות בתי קולנוע לב

"השיר של רוז" הוא בכלל Wild Rose במקור ואם נפנה לתרגום החופשי (מאוד), אזי מדובר על סוג של פרח בשם: "רוזה אסיקולריס". לא שם טוב לסרט, אז למה לא לדבר על השירים שרוז-לין רוצה לשיר? תרגום עצל, אבל לא עד כדי כך. תחילת הסרט מציגה את רוז-לין, שמשתחררת מהכלא בסצנה הראשונה של הסרט, פולטת מספר קללות עסיסיות במבטא סקוטי כבד, מקבלת צמיד לרגל, לרגל שחרורה למאסר בית ומתעופפת ליעד הראשון שלה – הבית. של החבר שלה. משגל קצר על מנת לפרוק את העול הכבד שצברה במהלך שנת הכליאה שלה וליעד האמיתי – הבית. שלה.

טום הארפר ("אהבה ושלום", "פיקי בליינדרז") משרטט היישר מתחילת הסרט תמונה דואלית וכזו שתקרב את הגיבורה הראשית אל הצופים, אבל תרחיק אותם בו זמנית. כי איך אפשר שלא להתאהב בג'סי באקלי ("צ'רנוביל&quo t;, "טאבו"), בתור אסירה משוחררת שרק רוצה לשיר? אבל מצד שני, איך אפשר לחבב אישה שיש לה שני ילדים בבית והמקום הראשון אליו היא פונה לאחר שחרורה הוא המקום שהביא אותה להרחקה אל מחוץ לחיי שני ילדיה למשך שנה שלמה? איך אפשר להזדהות עם גיבורה ששמה במקום הראשון חלומות אישיים ולא את צמד ילדיה? ובכן, הסרט הזה מגיע לנסות ולנפץ כמה קווי מחשבה מראש הצופים.



מועדון הפלקה, לא שומעים אתכם! | באדיבות בתי קולנוע לב

סרטו של הארפר גם מתנהל בדיוק בדרך שבה הוא רוצה להציג את הגיבורה בפני הצופים, דרך אותה הדואליות, חוצת הגבולות שבין ילדות לבגרות, בין העדפות אישיות ואנוכיות לבין ראיית תמונה גדולה וכוללת. כל המסע והשדים הפנימיים שמלווים את רוז, כוללים בעיקר אלמנטים של לקיחת אחריות בכדי להעביר את הגיבורה הראשית דרך, שבסופה היא תצטרך לקחת אחריות על מעשיה ועל חייה. אל סוף המסע היא חייבת להגיע כשהיא מרגישה שלמה, אחרת הוא לא יכול לבוא לקיצו ועל אף העובדה שהיא אנדרדוגית מובהקת, היא מרגישה חובה עילאית לתת צ'אנס אמיתי לחיים אחרים, גם לעיתים כאשר היא מסכנת את חייה הנוכחיים ואת הסובבים אותה.

תחילת מסעה של רוז-לין מוביל אותה לדירתה הפשוטה, הכוללת את שני ילדיה שבעיקר מפגינים אליה ניכור גדול והיא אליהם, במידת מה וזאת למרות שכנראה אינה מודעת לכך. היא סקוטית מגלזגו שרוצה להיות בנאשוויל, לשיר שירי קאנטרי. היא חשה כלואה וכבולה בשלשלאות תרבותיות וכמובן כלכליות, תוסיפו לכך טעויות עבר, כליאה והריונות בגיל צעיר ותקבלו את האישה הצעירה שהכי רוצה לברוח מחיים שהיא לא הספיקה לתכנן או לחשוב על איך היא ממשיכה אותם בדרך האופטימלית ביותר.


בזמן הזה אמינם כבר כתב 13 שירים | באדיבות בתי קולנוע לב

היא מתחילה לנקות בביתה של אישה אמידה (ובמקרה גם ממוצא אפריקאי – בגילומה של סופי אוקונדו), שלאט לאט מתבררת בתור כרטיס היציאה מחיים בינוניים, שניקיונות של בתים הם נקודת הפסגה שלה. מאותו השלב מתחיל להתגלגל תהליך של שימור תקווה ופיתוחה וזה תהליך שחייב להתמצות עד נקודת הסיום של הסרט והוא לא הולך להתגלגל בדיוק כמו שחשבתם או ניחשתם וזהו בעצם סוד הקסם שלו. למרות שהתהליך ואפילו הסיום שלו הם די בנאליים, הם עדיין מנסים לשמור על ייחודיות ולגרום לקלישאות להכות היטב בבטן התחתונה ובעצם לעבוד חזק על הצופים.

אתם תישארו עם טעם מריר-מתוק בפה עם סיום הסרט ואתם תרגישו שהוא כמעט הצטיין בכמעט כל ז'אנר שביקר במהלכו ועם זאת, אי אפשר שלא להרגיש פספוס והחמצה מעצם העובדה שגם עם תום התהליך, מרגיש שהסרט הזה הוא יותר מדי מהמון דברים ולא מספיק מהמון אלמנטים אחרים. הוא לא רוצה להיגרר לקלישאתיות עד הסוף, אז הוא מנסה להימנע וזורק חבל הצלה קצת מאוחר מדי בשביל לברוח מהבנאליות. היחסים של הגיבורה עם המעסיקה שלה מפותחים רק בצורה מלאכותית ומערכת היחסים הזו מקבלת נגיעות קלילות וכמובן המיץ של המשפחה נסחט באופן לא מספק ומותיר טעם של עוד.


יאללה, חיבוק קבוצתי | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
גם אם הוא לא המוצר הכי מבריק וייחודי על מדף הסרטים כעת, הוא בהחלט אחד המתקתקים והמהנים שבהם. ישבה את ליבכם וכמובן את אוזניכם.

משפט על במאי הסרט:
הארפר, שעד כה התגלח בקטנות קולנועיות, בינתיים הפגין יציבות מרשימה יותר ביצירותיו הטלוויזיוניות. זו היא ללא ספק ההצלחה הגדולה ביותר שלו בקולנוע עד כה.

משפט על השחקנים:
ג'ולי וולטרס ("בילי אליוט") שוב בתפקיד סקוטית קשוחה וממזרית, שמפגינה טיפת רגש לקראת הסוף, אבל סיפור הסרט היא כמובן ג'סי באקלי, שמרביתכם תכירו מ"צ'רנוביל&qu ot;, אבל בקרוב מ"פארגו" ועוד שלל סרטים עתידיים שכבר הוכרזו. סופי אוקונודו, חביבת הבמאי והזכורה מ"אייס ונטורה 2" ו"מלון רואנדה" בתפקיד חביב ולא יותר.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים שבהחלט מגיעות למיצוי הרעיון. בלי מריחות מיותרות ומזוקק היטב עבור הצופה.