"כאב ותהילה": דבר על עצמך

אלמודובר לקח (שוב) הפוגה של שלוש שנים מאז יצירתו האחרונה ("חולייטה") ושב לביים עם תו התקן האיכותי שאפיין אותו במהלך שנותיו כבמאי. אנטוניו בנדרס מקבל את מושכות הסרט ובעצם את תפקיד אלמודובר, במידה מסוימת וחוזר למה שהופך לתפקיד הטוב ביותר שלו בעשור האחרון; בעצם מאז שהופיע בפעם האחרונה בסרט של אלמודובר (הכוונה להופעתו הנפלאה ב"העור בו אני חי" וזאת כמובן אם מתעלמים הופעה של דקה בפארסה של אותו אלמודובר, בסרט "לעוף מהתרגשות").

אלמודובר רוצה לדבר עם הקהל שלו על עצמו קצת או הרבה אם אפשר. הוא מעוניין לספק הצצה לנפשו המיוסרת של אמן קולנועי ובין אם חלק מההתרחשויות (או כולן) הסובבות את בן דמותו אמיתיות או מומצאות לחלוטין, העיקר היא הכוונה – להציג את הנפש ולחשוף את מערכת היחסים הסבוכה של במאי קולנוע עם הסרטים שלו, עם הכוכבים הראשיים שלו, עם הבריאות שלו וכמובן עם מי שגידלה אותו ודווקא מערכת היחסים הזו היא הכי פחות מסובכת או בעלת רגעי מחלוקת מסוימים.


כי אין בעולם אהבה כמו של אמא | באדיבות בתי הקולנוע לב

ההצצה הראשונית לעולמו של אלמודובר מגיעה דרך פתיח קרדיטים מסוגנן ומעט אקסצנטרי. תחילת הסרט מעידה על המשכו בכל הנוגע לסגנון פלאשבקים מעברו של כוכב הסרט, כאשר לצידם ובעיקר כמעט בתוכם משתלב גם ההווה. הזמנים המוצגים מבצעים דילוג די אגרסיבי על השנים המרכזיות שעיצבו את אישיותו בתור במאי על ועם המידע המוצג בין העבר הרחוק לבין ההווה מוזמנים הצופים להצטרף להרכבת הפאזל המרתק שמציג אלמודובר על דמותו הראשית, שככל הנראה מושפעת מהדמות הראשית שהוא פוגש מדי בוקר אל מול המראה.

סלבדור מאיו הוא במאי בפרישה. הוא יושב מתחת למים בשיכול רגליים ובתנוחה "זנית"; שום דבר לא יכול להפריע לשלוותו ברגעים המזוקקים הללו, עליהם טורח להתעכב אלמודובר, כיוון שברגע שייצא סלבדור מהמים, הוא יפגוש שוב את העולם בו הוא מאולץ להתגורר והוא עולם שעבורו מלא בייסורים פיזיים ונפשיים. מאיו בולע כדורים מרוסקים בשביל להקל על כאבים בכל חלקי הגוף, עליהם הוא מפרט בשלב מסוים של הסרט בצורה די גראפית. הוא היה כנראה רוצה לחזור לביים, אבל משהו בתוכו עוצר אותו והוא לא מסוגל למצוא את עצמו מפעפע תהליך יצירה חדש או נאלץ להתמודד עם שחקני קולנוע או אפילו עם יצירות עבר מפוארות שלו.


תפוס את הצד הסובל שלי | באדיבות בתי הקולנוע לב

יצירת עבר כזו מוציאה אותו אל מחוץ למחשבות היום יום ומעמתת אותו עם עברו, צרור עובדות אשר מאלצות אותו לפתוח קשרים שהותיר בעברו ולנסות להתיר אותם. גם טוב שמספר צירופי מקרים נכנסים למשוואה, אבל המסע הזה הוא מסע מסוגנן שמבוצע בצעדים קפדניים, איטיים ומהוססים בהווה, בעלי דילוגים מחושבים, מדודים ומדויקים לעבר. החיטוט בעבר עוזר לבנות (בסנכרון קולנועי-עריכתי מדויק) את כל אותם הקווים לדמותו וכמובן להשתלב בחלקים ניכרים מהעלילה בזמן העכשווי, בה לוקח חלק הסרט.

אלמודובר משתמש במנעד רחב של מבעים קולנועיים על מנת לתאר את הלך רוחו של גיבור הסרט. הצבעים, התאורה וכמובן העריכה המבריקה הם רק חלק קטן מסרט גדול ומרתק, שלוקח את הזמן שלו בשביל להתעכב על סיטואציות חשובות וחשובות יותר. הוא לא מתנצל לרגע על אף שלפי הסרט יש לו לא מעט אנשים שהוא חב להם התנצלות, הוא נותן לגיבור שלו חופש גדול ובלתי נגמר בשביל להבריז, להתמסטל, להיות מדוכא, חולה ונוירוטי לעיתים וכל זאת על מנת להביע את עצמו בצורה השלמה, האישית והכנה ביותר שהוא יכול היה למצוא – דרך הקולנוע.


זוכר את הימים שבהם הייתי מחייך יותר? | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
אלמודובר חזר, בסרט פיוטי, צבעוני ומהפנט. סרט שפשוט עובד; מרתק, שובה וגם מקסים, בכל הנוגע לוויזואליות שלו.

משפט על הבמאי:
פדרו אלמודובר היה זקוק לסרט קטן-גדול שכזה בשביל להוכיח גם למעט הספקנים שעוד מתקיימים, שהוא עדיין כאן והוא לא הולך לשום מקום.

משפט על השחקנים:
אנטוניו בנדראס נושא את כובד המשקל על כתפיו, ההולכות ונהיות צנומות יותר ויותר. פנלופה קרוז בתפקיד משני למדי, אבל בעל משמעות גדולה לסרט וכמובן בהופעת משחק נהדרת.

משפט על אורך הסרט:
קצת פחות משעתיים ובהחלט לא סוחב עימו עודפים מיותרים שהיה רצוי לוותר עליהם.