"בידיים טובות": באילו הידיים
ביקורות
מהמקום הכי שלילי ולא רצוי מתקיים לו סרט אופטימי שעמוס בשיקולים ביורוקרטיים ומחושבים, אבל חי ומתקיים בשלום ושלווה לצד מערכת שלמה של אהבה והגנה.
אין גרוע מלהיות תינוק לא רצוי. תינוק בטעות, תינוק לא מתוכנן לאמא נעדרת בן זוג וסטודנטית באמצע הדרך. אין גרוע יותר עבור ילד שרק הגיח לאוויר העולם להרגיש לא נאהב ושהדבר הראשון שאמו הטרייה רוצה הוא לחזור לספסל הלימודים, לעוד קורס ולשכוח שאירוע הלידה בכלל התרחש. מצידו השני של המתרס ישנם הררי רגשות וחששות, הקשורים לאותו התינוק שראה אור יום ונעזב. אותם הרגשות נובעים מחששות אודות תפקוד כהורה, אותם החששות מתחברים לזמן המתנה כמעט נצחי, במסגרתו כישורי ההורות התיאורטיים נבחנו תחת מספר זכוכיות מגדלת וכאשר מגיע רגע האמת...האוויר רוצה רק לצאת החוצה ולפלוט את כל אותם החששות איתו.
וכזה הוא הסרט, אמביוולנטי בכל הנוגע לרגשות המובעים בו כלפי תינוק אחד. מצד אחד האם הנוטשת, שלא רוצה לנסות להיקשר או לתת הזדמנות ומהצד השני זו שהולכת לקבל את הזכות עליה ויתרה אותה אמא בהחלטה של רגע כמעט. הרצונות של כל אחת מהנשים הללו כמעט מנוגדים לחלוטין, אבל המטרה המרכזית והכיוון הם זהים – טובת הילד. מעבר לאותן שתי נשים, מתפקדות עוד כמה דמויות שמרגישות משניות בתפקידן, אבל הן מתפקדות במהלך חלקים רבים של הסרט בתור דמויות ראשיות וכאלו שלוקחות על גבן מעמסה עלילתית כבדה למדי.
אתה זוכר מי אני ומה עשיתי בשבילך? | באדיבות בתי הקולנוע לב
תחילת הסרט דווקא מפגישה את הצופים עם אליס (אלודי בושה), שמקבלת בשורה משמחת לגבי היותה כשירה להפוך סוף כל סוף לאם ולקבל תינוק בן חודשיים בשם תיאו והיא, איך לומר במילים עדינות, מופתעת. החיוך שלה מרגיש לרגעים קטים שמדובר בקומדיה ולא בדרמה שאמורה לתפוס אתכם עם הממחטות בהיכון, לשליפה וקינוח מהיר. המשך הסרט הולך בצורה די כרונולוגית עם לידתו של תיאו ומעברו לכל אותם זוגות הידיים הטובות אשר מסרבות לאפשר לו להרגיש בודד או לא רצוי. מדי פעם ישנן הבלחות לעברה של אליס, בכדי לרמוז ולהבהיר שהיא אכן הנבחרת ואיזה תהליך מפרך היא עברה עד שהזכות התיישבה בחיקה, אבל עדיין ולא פחות חשובים ממנה, הם שלל האנשים והידיים שדרכן עובר תיאו על מנת להגיע למנוחה והנחלה שלו, בחיק משפחתו החדשה.
הסרט הזה הוא מרובה כוכבים ראשיים ומשניים, כאשר לכל אחד תפקיד קצוב ולא כולם מקבלים את אותה החשיבות או זמן המסך. החל מהאם הנוטשת, דרך העובדות הסוציאליות, האחות המיילדת, דרך האב המאמץ הזמני וכלה בתום המסע ואל חיקה וזרועותיה של האם הקבועה. המסלול ברור מאוד, התחנות מדודות ומחולקות, כאמור, באופן לא הכי שווה ואפשר לומר שזהו גם עקב האכילס של הסרט, כאשר מעבר להיותו מתקתק ומרגש, דרמטי ואפילו קומי במידת מה, הוא סובל מריבוי אותן ידיים טובות שאמונות על הטיפול בו. המון דמויות לא מפותחות, המון עלילות משנה נטעמות על קצה המזלג ונספגות אל תוך הקצב של הסרט, כאשר בבירור הן יכלו להתפתח טוב יותר ולומר אמירה חזקה יותר בנוגע לדמות אותה הן מייצגות.
יאללה, נעשה מסלול ביחד ונראה לאן נגיע | באדיבות בתי הקולנוע לב
התוצאה הסופית בעיקר מבליטה את טוב הלב של גיבוריה ואפילו מנסה לטשטש אובר-ביורוקרטיה, שסרטים העוסקים בנושאים מסוג זה משתדלים בדרך כלל להבליט ואף לדון בהם. יש בסרט מספר דמויות שהאזיקים המערכתיים בהחלט מגבילים אותן מחופש פעולות בכל הנוגע לתחום בו הן מתמחות בסרט, אבל אין ספק שהסרט עצמו מגיע להעלות על נס את התכונות המוצלחות יותר של הטבע והאופי האנושיים של אלו היושבים מאחורי המקלדת והדו"חות ובראש אותן התכונות הם: חמלה ורצון לעזור ולשמור.
אין ספק שיש מידת פספוס בסרט, שיכול היה להיות טוב הרבה יותר, לנגן על מיתרי הרגש של הצופים במידה רבה וגדולה הרבה יותר, להימנע מריבוי עלילות ודמויות שניתן היה לשים בצד או להעניק להן זמן מסך גדול הרבה יותר, אבל בשורה התחתונה סרטו של ז'אן הנרי בהחלט מצליח לעשות את העבודה בכך שהוא מספר סיפורו של מסע ושל השותפים הצמודים לאותו המסע. התינוק הקטן שמגלם את תיאו שובה לב ובהחלט מצדיק את ההייפ הרגשי שעשוי להתקיים סביב הסרט הזה, אבל להפתעת הצופים הסרט כולו דווקא הולך בכיוונים אחרים לחלוטין והביצוע עדיין נותן תחושת סיפוק.
את נראית מרוצה מעצמך בסך הכל | באדיבות בתי הקולנוע לב
משפט על הסרט:
מספק במידת מה, גם אם אינו מרגש כפי המצופה, הוא עדיין מבוים היטב ומשוחק באופן מציאותי וריאליסטי. הציפייה מהסרט הייתה קצת יותר גבוהה, בעיקר במדד הרגש ועדיין; נהדר ואנושי כל כך.
משפט על הבמאי:
ז'אן הנרי, שביים בעבר את "המעריץ מספר אחד" בכיכובה של סנדרין קיברלין (שמשתתפת גם בסרט הנוכחי), מנסה לברוח מקלישות בכדי לא לתפור את הסרט שלו תחת חוקי ז'אנר ספציפי, אבל מזניח לעיתים את העלילה והחיבור בין הדמויות עצמן.
משפט על השחקנים:
בהחלט היתרון הגדול שהביא איתו ז'אן הנרי, כאשר בראשם של השחקנים עומד הבמאי והשחקן ז'יל ללוש, שללא ספק גונב את ההצגה עם תצוגת משחק נפלאה ומנעד רגש יוצאי דופן. לצידו אלודי בושה וסנדרין קיברלין הנפלאות במשחק נהדר ואמין.
משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים שמרגישים לעיתים קרובות מדי כארוכים ומיותרים בפרקים מסוימים. אפשר לקצר בקלות.
יום חמישי, 11 ביולי 2019
"בידיים טובות": באילו הידיים
אין גרוע מלהיות תינוק לא רצוי. תינוק בטעות, תינוק לא מתוכנן לאמא נעדרת בן זוג וסטודנטית באמצע הדרך. אין גרוע יותר עבור ילד שרק הגיח לאוויר העולם להרגיש לא נאהב ושהדבר הראשון שאמו הטרייה רוצה הוא לחזור לספסל הלימודים, לעוד קורס ולשכוח שאירוע הלידה בכלל התרחש. מצידו השני של המתרס ישנם הררי רגשות וחששות, הקשורים לאותו התינוק שראה אור יום ונעזב. אותם הרגשות נובעים מחששות אודות תפקוד כהורה, אותם החששות מתחברים לזמן המתנה כמעט נצחי, במסגרתו כישורי ההורות התיאורטיים נבחנו תחת מספר זכוכיות מגדלת וכאשר מגיע רגע האמת...האוויר רוצה רק לצאת החוצה ולפלוט את כל אותם החששות איתו.
וכזה הוא הסרט, אמביוולנטי בכל הנוגע לרגשות המובעים בו כלפי תינוק אחד. מצד אחד האם הנוטשת, שלא רוצה לנסות להיקשר או לתת הזדמנות ומהצד השני זו שהולכת לקבל את הזכות עליה ויתרה אותה אמא בהחלטה של רגע כמעט. הרצונות של כל אחת מהנשים הללו כמעט מנוגדים לחלוטין, אבל המטרה המרכזית והכיוון הם זהים – טובת הילד. מעבר לאותן שתי נשים, מתפקדות עוד כמה דמויות שמרגישות משניות בתפקידן, אבל הן מתפקדות במהלך חלקים רבים של הסרט בתור דמויות ראשיות וכאלו שלוקחות על גבן מעמסה עלילתית כבדה למדי.
אתה זוכר מי אני ומה עשיתי בשבילך? | באדיבות בתי הקולנוע לב
תחילת הסרט דווקא מפגישה את הצופים עם אליס (אלודי בושה), שמקבלת בשורה משמחת לגבי היותה כשירה להפוך סוף כל סוף לאם ולקבל תינוק בן חודשיים בשם תיאו והיא, איך לומר במילים עדינות, מופתעת. החיוך שלה מרגיש לרגעים קטים שמדובר בקומדיה ולא בדרמה שאמורה לתפוס אתכם עם הממחטות בהיכון, לשליפה וקינוח מהיר. המשך הסרט הולך בצורה די כרונולוגית עם לידתו של תיאו ומעברו לכל אותם זוגות הידיים הטובות אשר מסרבות לאפשר לו להרגיש בודד או לא רצוי. מדי פעם ישנן הבלחות לעברה של אליס, בכדי לרמוז ולהבהיר שהיא אכן הנבחרת ואיזה תהליך מפרך היא עברה עד שהזכות התיישבה בחיקה, אבל עדיין ולא פחות חשובים ממנה, הם שלל האנשים והידיים שדרכן עובר תיאו על מנת להגיע למנוחה והנחלה שלו, בחיק משפחתו החדשה.
הסרט הזה הוא מרובה כוכבים ראשיים ומשניים, כאשר לכל אחד תפקיד קצוב ולא כולם מקבלים את אותה החשיבות או זמן המסך. החל מהאם הנוטשת, דרך העובדות הסוציאליות, האחות המיילדת, דרך האב המאמץ הזמני וכלה בתום המסע ואל חיקה וזרועותיה של האם הקבועה. המסלול ברור מאוד, התחנות מדודות ומחולקות, כאמור, באופן לא הכי שווה ואפשר לומר שזהו גם עקב האכילס של הסרט, כאשר מעבר להיותו מתקתק ומרגש, דרמטי ואפילו קומי במידת מה, הוא סובל מריבוי אותן ידיים טובות שאמונות על הטיפול בו. המון דמויות לא מפותחות, המון עלילות משנה נטעמות על קצה המזלג ונספגות אל תוך הקצב של הסרט, כאשר בבירור הן יכלו להתפתח טוב יותר ולומר אמירה חזקה יותר בנוגע לדמות אותה הן מייצגות.
יאללה, נעשה מסלול ביחד ונראה לאן נגיע | באדיבות בתי הקולנוע לב
התוצאה הסופית בעיקר מבליטה את טוב הלב של גיבוריה ואפילו מנסה לטשטש אובר-ביורוקרטיה, שסרטים העוסקים בנושאים מסוג זה משתדלים בדרך כלל להבליט ואף לדון בהם. יש בסרט מספר דמויות שהאזיקים המערכתיים בהחלט מגבילים אותן מחופש פעולות בכל הנוגע לתחום בו הן מתמחות בסרט, אבל אין ספק שהסרט עצמו מגיע להעלות על נס את התכונות המוצלחות יותר של הטבע והאופי האנושיים של אלו היושבים מאחורי המקלדת והדו"חות ובראש אותן התכונות הם: חמלה ורצון לעזור ולשמור.
אין ספק שיש מידת פספוס בסרט, שיכול היה להיות טוב הרבה יותר, לנגן על מיתרי הרגש של הצופים במידה רבה וגדולה הרבה יותר, להימנע מריבוי עלילות ודמויות שניתן היה לשים בצד או להעניק להן זמן מסך גדול הרבה יותר, אבל בשורה התחתונה סרטו של ז'אן הנרי בהחלט מצליח לעשות את העבודה בכך שהוא מספר סיפורו של מסע ושל השותפים הצמודים לאותו המסע. התינוק הקטן שמגלם את תיאו שובה לב ובהחלט מצדיק את ההייפ הרגשי שעשוי להתקיים סביב הסרט הזה, אבל להפתעת הצופים הסרט כולו דווקא הולך בכיוונים אחרים לחלוטין והביצוע עדיין נותן תחושת סיפוק.
את נראית מרוצה מעצמך בסך הכל | באדיבות בתי הקולנוע לב
משפט על הסרט:
מספק במידת מה, גם אם אינו מרגש כפי המצופה, הוא עדיין מבוים היטב ומשוחק באופן מציאותי וריאליסטי. הציפייה מהסרט הייתה קצת יותר גבוהה, בעיקר במדד הרגש ועדיין; נהדר ואנושי כל כך.
משפט על הבמאי:
ז'אן הנרי, שביים בעבר את "המעריץ מספר אחד" בכיכובה של סנדרין קיברלין (שמשתתפת גם בסרט הנוכחי), מנסה לברוח מקלישות בכדי לא לתפור את הסרט שלו תחת חוקי ז'אנר ספציפי, אבל מזניח לעיתים את העלילה והחיבור בין הדמויות עצמן.
משפט על השחקנים:
בהחלט היתרון הגדול שהביא איתו ז'אן הנרי, כאשר בראשם של השחקנים עומד הבמאי והשחקן ז'יל ללוש, שללא ספק גונב את ההצגה עם תצוגת משחק נפלאה ומנעד רגש יוצאי דופן. לצידו אלודי בושה וסנדרין קיברלין הנפלאות במשחק נהדר ואמין.
משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים שמרגישים לעיתים קרובות מדי כארוכים ומיותרים בפרקים מסוימים. אפשר לקצר בקלות.
סיכום המבקר
10/
5.5
