"לייט נייט": תבלין מעורב

בערך עד אמצע הסרט זה קצת מרגיש כמו "השטן לובשת פראדה", אבל הטוויסט והתובנות הולכות בכיוונים קצת שונים בנוגע לדמויות הראשיות. הקומדיה בכיכובן של מינדי קיילינג ואמה תומפסון מתנהגת בדיוק כמו כל קומדיה קיטשית, שנועדה לרצות את הקהל ולגרום לו לצאת עם תחושות חיוביות מאולם הקולנוע ועל כן אם נשפוט אותה במבחן העלילתי בלבד, היא הולכת לקבל שם ציון "מספיק בקושי" (או "מספיק בקיטשי") ולא מעבר. בנוגע ליכולות המשחק, היכולת לכבוש את הקהל בחמימות וכמובן בנוגע ליכולות הקומיות העוקצניות, הרמה מטפסת בשביל להגדיר את הסרט יותר ממבחן העלילה והתוצאה הצפויה והשקופה.

הדינמיקה בין תומפסון לבין קיילינג נהדרת וסוחפת, תומפסון אמנם לא לובשת פראדה או מגיעה לכמות האוסקרים של מריל סטריפ, אבל אי אפשר לשכוח שהשחקנית המאוד סימפטית הזו כבר אוחזת בידה פסלון אחד בתחום המשחק (על "זכרונות מאחוזת האוורד"), ארבע מועמדויות ועוד פסלון אחד על תסריט ("על תבונה ורגישות"). מי שזוכר את תומפסון מתפקידים מעודנים ועדינים יותר מקבל אותה הפעם בהיפוך כמעט מלא, בתפקיד מגה-ביץ', טורפת גברים ונשים כאחת ומתפקדת בעיקר בתור אחת הסיבות המרכזיות (שוב, כמו ב"טובת הילד", בכיכובה מהשנה הקודמת) בגללן שווה לצפות בסרט.


רק רוצה שתרגישו טוב עם עצמכן | באדיבות בתי הקולנוע לב

עלילת הסרט מציגה את תומפסון בתור קת'רין ניוברי - מנחה וקומיקאית בריטית לתוכנית לייט נייט אמריקאית. קת'רין כבר עשתה כמעט הכל בתחום ואירחה את כל השמות הנחשבים אי פעם. משהו כמו ג'יי לנו, רק עם טוויסט של נפילה צורבת בתקופה אליה הסרט מכניס את צופיו. התוכנית שלה כבר לא פוגעת כעשור, מכיוון שהיא מסרבת לרדד את אורחיה, תכניה או להכניס את עצמה לשטף הוורבאלי של המערכונים הכתובים לה. היא לא מחוברת לרשתות החברתיות ולא מנסה ליישר קו עם ההתפתחות הטכנולוגית, על כל המשתמע מכך.

מעבר להכל היא לא מכירה אחוז גבוה מאנשי הצוות שלה ובעיקר לא את צוות הכותבים שלה. היא מבינה שהיא זקוקה לניעור רציני כאשר התוכנית שלה הולכת ומתרחקת ממנה בצעדי ענק והיא מאוימת להיות מופרשת החוצה על ידי הנהלת הערוץ. כאשר מגיע הגונג הרציני היא מבינה שהיא חייבת לבצע שינוי והדבר הראשון שהיא מנסה הוא להכניס אישה לצוות, על מנת להימנע משמועות בנוגע לחוסר יכולתה לעבוד עם נשים וגם פעולות קטנות כמו...לעבוד עם הצוות שלה באופן צמוד יותר, בכל הנוגע לכתיבה השוטפת עבורה.


טוב, מי רץ למלא לי את הקפה? | באדיבות בתי הקולנוע לב

לצוות משתחלת בפוקס ענק מולי פאטל, עובדת בקרת איכות במפעל, שבנוסף להיות אישה היא גם ממוצא הודי והקשר היחיד בינה לבין קומדיה וכתיבה היא שהיא ממש בטוחה שהיא נודעה לצעוד בשבילים שונים ונוצצים יותר מאשר בקרת איכות. מולי היא בחורה לבבית, מקסימה וכזו שהאמת נפלטת ממנה במתכוון וגם שלא במתכוון - תכונות שכמעט ולא מוערכות במקום העבודה החדש, אליו היא מגיעה בכדי להעניק גיוון מגדרי ואולי אתני. הכנות המקסימה שלה בהחלט הולכת להשחיל אותה להיות הצמודה והמועדפת של ניוברי וכמובן שהמסלול לשם יעבור בדרך קוצנית בתחילה ובטבעיות גדולה בהמשך.

שוב, לא הברקה תסריטאית או אפילו קרוב לכך, אבל יש קסם גדול בנוכחות של קייליניג, שלמרות שהיא לא מצחיקה או מחדשת יותר מדי והיא בעיקר מרגישה בדיוק כמו הדמות שלה בסרט, היא בהחלט כובשת את הקהל ונותנת גם את ההזדמנות לתומפסון לעשות את אותו הדבר בדיוק, על מנת לברוח לכמה דקות מנישות, אשר איתן הייתה מזוהה במשך עשורים. התוצאה הסופית מנפקת יופי של סרט, שהוא מצחיק לפרקים, שובה לב ואפילו מרגש במעט לפרקים מסוימים ועל אף העובדה שהוא לא מצליח לדלג אפילו על מהמורת קיטש בודדת, הוא עדיין מרגיש טוב בכניסה אליו ובעיקר ביציאה ממנו.
?

מחזירה את השידור אליכן | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
קומדיה מקסימה וראויה לחלוטין, אשר מצליחה לזנק מעל מהמורת התסריט הבינוני והצפוי מראש וממשיכה ליצור מציאות של קולנוע עם גיבורות נשיות, כחלק ממהפכה של שנים.

משפט על הבמאית:
נישה גנטרה היא בהחלט במאית נישה, שמעדיפה יותר יצירה טלוויזיונית עד כה ודי כשלה בכל הנוגע ליצירה קולנועית ובכן, כאן היא הולכת על בטוח ומצליחה להרים את רמת הביצועים שלה עד כה לפיק חדש.

משפט על השחקניות:
קיילינג מתקתקה וחמודה, אבל תומפסון לחלוטין קורעת את המסך בהופעה נהדרת. לצידן איימי ריאן בתפקידון מזערי ומסביבן תומך צוות גברי מרשים שכולל את ג'ון לית'גו, יו דנסי, דניס אוה'ר, מקס קסלה ואייק ברינהולץ.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים. מתומצת היטב ולא נמרח. בדיוק מה שכל צופה של קומדיה קלילה מצפה לקבל מבחינת הישיבה באולם.