"גברים בשחור: אינטרנשיונל": 22 שנה וכלום לא השתנה

עשרים ושתיים שנים אחורה והנסיך המדליק והמוצלח משתחל לנעליים שחורות ומצוחצחות שמפיקות גם קליפ מקפיץ. שיתוף הפעולה שלו עם טומי לי ג'ונס, אשר מתפקד בתור הזקן והנרגן, מוציא ניצוצות והופך רעיון נחמד ללהיט תקופתי מגניב. מאז ועד היום ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהטכנולוגיה השתפרה, הרעיון מוצה ונחרש עד לכדי טרילוגיה, שדווקא הצליחה להתגבר על סרט ביניים בינוני, אך השורה התחתונה הוציאה פלט אחיד וקבוע: נלחמים בחייזרים וצוחקים כל הדרך אל עבר הצלת העולם. בסרט השלישי אף נרשם שיא רגשי ודרמטי אמיתי וכנה, אבל מעבר לכך, סדרת הסרטים הייתה בעיקר ראוותנית בכל הנוגע למגוון דמויות חייזרים ופחות בנוגע לעלילה. הסרט שנחרט בזיכרון היה בעיקר הראשון וכמובן הדינמיקה הרותחת בין סמית' לג'ונס.


תן לנו את זה בסלואו מושן | באדיבות סרטי פורום פילם

בכל אחד מהסרטים צמד הסוכנים היה צריך להציל את כדור הארץ מפני חייזר שהגיע עם מטרה, שתוצאתה תהיה השמדת זן כלשהו או כדור הארץ, בכל פעם הציבור לא היה מעורב או חשוף למעליליהם של צמד הסוכנים וגם אם הייתה מעורבות, היה כמובן "מחיקון" לטיפול בבעיה. הנוסחה של הסרטים הייתה מבליטה מדי פעם חייזר כוכב, שגונב את ההצגה, אבל מעל הכל עבדה הכימיה בין צמד השחקנים הראשיים ברמה מספיק גבוהה בשביל להתחמק ממכשלות שהסרט שם לעצמו, מבלי להיות מודע להן. אלו היו ימים שוויל סמית' היה הדבר הכי מגניב על כוכב הלכת הזה וטומי לי ג'ונס...ובכן, היה בדיוק ההפך מזה.

יש לא מעט סדרות שמסתפקות בטרילוגיה וחותמות את העסק. יש כאלו המתעקשות לייצר סרט נוסף ולעיתים גם טרילוגיה נוספת ובמקרים רבים מדובר במסחטת לימון פשוטה וללא היכולת לאבחן את כתמי העובש המתפשטים על הלימון, שישב יותר מדי זמן על המדף במקרר. אם מדובר בטרילוגיה שניפקה שיא לאחר שיא ומישהו מרגיש שיש צורך לחלוב עוד טיפה את האווזה, שמשתינה גרייגוס - כמו במקרה "צעצוע של סיפור" (שמגיע בשבוע הבא ובהחלט עומד במשימה, כפי שמסתמן מצפייה מוקדמת בסרט "צעצוע של סיפור 4"), שיבושם לו וככל הנראה הוא יודע למה הוא עושה מה שהוא עושה, אבל אם מדובר בטרילוגיה שמעולם לא הייתה מלהיבה בצורה יוצאת דופן, אז לא ברור מה המוטיביציה מעבר לניסיון לגלגל מזומנים.


חטפו אותך? אני פשוט לא זוכר שיש בינינו קשר משפחתי | באדיבות סרטי פורום פילם

הסרט מספר על צמד גיבורים צעירים הפעם, בניגוד לשילוב בין ותיק ורענן. גם אם נראה ש-T (ליאם ניסן) ו-H (כריס המסוורת') בתחילת הסרט הולכים להחליף את שיתוף הפעולה בין ג'ונס וסמית', האמת מתגלה מהר למדי כאשר הסיפור עובר ללוקיישן וזמן אחרים. מולי (טסה תומפסון) הייתה ילדה צעירה מאוד כאשר חבר חייזרי ערך ביקור בביתה והיא הבריחה אותו אל מחוץ לחלונה, שם גם חזתה מהצד בזכרון הוריה מיטשטש בחסות הגברים בשחור ומאז היא הקדישה את כל חייה להצטיין בכל וזאת על מנת להצטרף לסוכנות האקסקלוסיבית והסודית, שעל אף שיש בקרבה מנהלת אישה, עדיין בוחרה להתקרא בשם המיושן, שראשי תיבותיו מעידות על המגדר השולט בו.

כאשר מולי מגיעה לסוכנות סוף כל סוף, היא מיד מצוותת את עצמה במהירות לאגדה המקומית בסוכנות (הסוכן H) והשניים יוצאים למשימה שאיכשהו מתגלגלת לכדי סכנה עולמית ולכך שהם בעצם צריכים להיות אחראים שהסדר הקוסמי ישוב למקומו וזאת דרך סדרת פעולות חשאיות (יותר או פחות, אתם תחליטו) ברחבי העולם. מולי היא בעלת תושיה רבה ומקורות בלתי נדלים וכאשר עובד מולה H הוא מצליח לגרום לה להיראות כמו חנונית חסרת אפקטיביות לפרקים ולעיתים אחרות בתור פרטנרית מהימנה וטובה למדי. מול השניים עובד אויב שגם איכשהו רוצה להשמיד גלקסיה כלשהי וגם הוא נוצר על ידי לבישת עור אדם, לאחר שהוציא את הקודם שהשתמש בו להורג.


היי, בא לפה הרבה? | באדיבות סרטי פורום פילם

הכל ברור, מובן ואפילו צפוי ברמות מגוכחות, אבל התהייה שנותרת לאחר הצפייה היא בנוגע לאיפה ולאן נעלם התחכום של הסרטים הקודמים? למה כל כך הרבה קיצורי דרך ולהיכן נעלמה לה עלילה שפויה, אפילו באופן יחסי ובכלל ממתי סרטי "גברים בשחור" נראים כמו שכפול זול יותר מדי של ג'יימס בונד? איפה סדרת מבחני הקבלה שוויל סמית' היה צריך לעבור בשביל להתקבל ולמה הכל מרגיש כמו גרסת טינאייג'רים של טרילוגיית סרטי הגברים הלבושים בחליפות היוקרה? אפילו הטוויסט התקרב מקילומטרים, ברעש, רעידות וטרטורים, משל היה אחת המשאיות מהסרט של "מקס הזועם: כביש הזעם".

ברור לכולם שהגיבורה הנשית נשתלת מראש בכדי להתחיל ולאזן את עניין ה"גברים" ב"גברים בשחור" והיא מצידה לא מאכזבת, אבל הכימיה בין טסה תומפסון ובין כריס המסוורת' מאבדת מערכה כאשר השניים משתייכים לאותו הזן: צעירים, נמרצים ופשוט בעלי מוטיבציות קצת שונות לפעולה. אולי ישנה ציפיה למתח מיני ולסוג של תת ז'אנר של קומדיה רומנטית, אבל למרות העובדה שתומפסון והמסוורת' שיתפו פעולה נפלא ב"ת'ור: ראגנארוק", כאן הם עדיין חוסים בצילם של סמית' וטומי לי ג'ונס. הם מצחיקים, קלילים ושוטפים, אבל זה עדיין מחוויר במידת מה מול המקור.


מי אמר שרק הגברים לובשים שחור? | באדיבות סרטי פורום פילם

הבין לאומיות של העלילה לא רק שלא תורמת, אלא יותר מבלבלת כי לא באמת נמצאה סיבה גלויה לעין או לאוזן בנוגע להחלפת לוקיישנים וזה משהו שאפילו סרטי ג'יימס בונד יכולים לומר שיש בו צורך עלילתי מוצדק. בסרט הנוכחי זה מרגיש כמו אילוץ עלילתי תלוש, שפשוט מהווה תירוץ בכדי להוסיף את כתובית הכתובת הנוכחית בה נמצאים גיבורי הסרט, ללא שום הצדקה בשינוי התכוף של היעדים התיירותיים, בהם מסתובבים גיבורי ואויבי הסרט. הופ הגענו ללונדון והנה עכשיו סיור במדבריות מרוקו, כאשר מגדל אייפל פותח את הסרט, שוב, מבלי סיבה גלויה לעין.

ולבסוף, אדם מתולתל וחכם אמר פעם שהסרט הוא טוב כמו הנבל שלו ובמקרה הזה, הנבל(ים) הוא ישות אנמית למדי. מדובר בזוג התאומים הצרפתי; צמד האחים-רקדנים לורן ולארי בורז'ה, המכונים: "לס טווינס". השניים הם, כאמור, צמד רקדנים, שגם אם אתם לא מכירים אותם על פי המקצוע המקורי שלהם אתם תבינו זאת לאחר סצנה שנתפרה כמעט במיוחד עבור מידותיהם ובכדי שיציגו את יכולות הריקוד שלהם. בזאת בעצם מסתכם השיא של השניים בסרט. הם רוקדים יפה, עושים פרצוף קשוח יפה ולא מחליפים מילה עם גיבורי הסרט במהלך כל הסרט. איך אפשר לעבוד עם דבר כזה או נכון יותר איך אפשר לעבוד נגד דבר כזה? וברגע שהנבל(ים) שלך מהווה נקודת חולשה רצינית בסרט, למה אפשר עוד לצפות מעבר לסרט בינוני?


מרפרטואר הריקוד של האחים בורז'ה - ריקוד הכביש | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
בין המעברים התכופים בלוקיישנים של הסרט, הנבלים החלשים, הכימיה הסבירה והרמה הבינונית עדיין מסתתר לו סרט אקשן מהנה, שממש לא חייב לקחת את עצמו ברצינות יתר.

משפט על הבמאי:
פ. גארי גריי ("יום שישי", "הישר מקומפטון", "מהיר ועצבני 8") פשוט יכול לזרוק את הסרט הזה לערימת הסרטים הפחות טובים שהוא ביים, לשכוח ולעבור לפרויקט המוצלח הבא.

משפט על שחקני הסרט:
תומפסון קורנת, המסוורת' מחליק לו בעדינות החוצה מת'ור, למרות שבדיחות הדעת עוד נשמעת בפיו וניכרת על פניו. קומייל נאנג'יאני גונב את ההצגה בתור פ(א)וני, רבקה פרגוסון את רייף ספול בתפקידים לא רעים בכלל והוותיקים: אמה תומפסון וליאם ניסן מגלמים את דמויותיהם בסך הכל באופן סביר למדי.

משפט על אורך הסרט:
אי אפשר להאמין, אבל הסרט הזה הוא פחות משעתיים וטוב שכן, כי כל המוסיף פשוט גורע.