"מלון מומבאי": לא לנשום

הזן המיוחד הזה בקולנוע, שמשלב פרטים אמיתיים עם מותחן דרמטי, הוא זן שמשלב בתוכו את המכנה המשותף הרחב ביותר שיש לקהל הצופים בקולנוע. צופים נייטראליים, מבלי העדפה לז'אנר כלשהו, לא יכולים להישאר אדישים לסיפור המבוסס על מקרים אמיתיים, הדרמה שובה כל אחד באיזור העמוק והאינטימי שלו (ונשמעו לא מעט משיכות אף וניגובי דמעות בשורה שמעל כותב שורות אלו) והמתח...ובכן, המתח יגרום לכם לתנועות ידיים פתאומיות באמצע הסצנה, הוא יגרום לכם להרים את הקול תוך כדי סצנה אחרת ואפילו אולי להליט את פניכם אל תוך כפות הידיים. השילוב המשובח הזה הוא החומר הנא הטוב ביותר, אותו ניתן לעבד לסרט קולנוע מוצלח ומהפנט.

סיפורו המרתק של מלון מומבאי, שהיה מוקד עיקרי במתקפת הטרור שהתרחשה בסוף נובמבר, שנת 2008, הוא סיפור שבמאי הסרט - אנתוני מאראס פשוט היה צריך להשאיר כמעט גולמי. קח תסריט שנכתב בדמם של אנשים חפים מפשע ורק אל תהרוס אותו, כאשר הוא מתורגם לקולנוע. מאראס, לו זהו סרט הביכורים, הלך על בטוח בפרמיירה הקולנועית שלו ופשוט נתן לסיפור לזרום בצורה הגסה ביותר שניתן לחשוב עליה. אין רחמים על הקורבנות בסרט, בדיוק כשם שלא היו רחמים על הקורבנות האמיתיים. כן, יש כאן מספר סיפורי גבורה, אבל לא כולם נגמרים טוב, ומאראס מציג בקיאות רבה בכל הנוגע לדרכו לספר את הסיפור כפי שכל צופה באולם הקולנוע יודע שהוא חייב לספוג אותו.


משוך באצבע או שאני יורה על כולם! | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

בשנת 2008 מומבאיי הייתה נתונה למתקפה משולבת, שארכה ארבעה ימים וכללה תקיפות בעשרה יעדים בעיר הגדולה ביותר בהודו. עשרת היעדים הותקפו במקביל ובזה אחר זה על ידי עשיריית מחבלים פקיסטניים, שהשתייכו לארגון טרור פקיסטני שהיה קשור ל"אל-קאעידה" . המחבלים תיכננו את ההתקפה במשך כמעט שנתיים ואף הציבו שלושה יעדים מרכזיים לפיגועים: מלון טאג' מהאל, מלון אוברוי טריידנט ובית חב"ד נבחרו מראש. הסרט הנוכחי בוחר לסקור סקירה קצרה ולא מקיפה מדי על מספר יעדים נוספים, שאינם מלון הטאג' מהאל, אך עיקר המיקוד היה במלון הגדול, המפואר וזה בעל מספר האבידות הגדול ביותר.

למשימת סרט שמתנהל רובו ככולו במומבאי, גייס מאראס את השגריר המיוחד למשימות הודיות מיוחדות בהוליווד - דב פאטל. פאטל, שנולד בכלל בלונדון והוריו הם צאצאים הודיים, אך במקור בכלל הגיעו מניירובי (קניה), איכשהו הפך להיות הכתובת הראשונה לגל הסרטים שמטייל בהודו. דני בויל שם את השחקן המוכשר לראשונה על המפה עם "נער החידות ממומביי", שראה אור כחודש אחרי התרחשות הפיגועים (עליהם מדבר הסרט הנוכחי). לאחר ההצלחה הכבירה שהביא עימו הסרט פאטל לא הביט לאחור והשתלט כמעט על כל תפקיד טוב בסרט שכולל סיור קולנועי מודרך בנופי הודו והסביבה, כאשר הגיח עם שני סרטי "מלון מריגולד האקזוטי", מחממי הלב, "האיש שידע אינסוף" הנהדר וכלה בתפקיד שהביא לו מועמדות לאוסקר - "סארו: הדרך הביתה" סוחט הדמעות והמרגש.


סרט עם גיבורים הודיים?! אני רץ לתפקיד הראשי! | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

הליהוק של פאטל מתקבל כבר בצורה די טבעית. תוסיפו אליו את ארמי האמר, שכבר הפך את בחירת התפקידים הטובים להרגל ותזרקו אותם אל תוך בלילת התסריט הנפלאה ותקבלו מתכון לשובר קופות מנצח. ואכן אי אפשר להישאר אדישים למתרחש בסרט כמעט לאורך שעתיים שלמות. המקרים האמיתיים, בשילוב הנגיעות ההוליוודיות המתבקשות שמוסיף מאראס, בכדי להפוך את הסרט לחוויה קולנועית מהפנטת, מייצרים שילוב שכבר הוכח בעבר בסרטים שנשענו בצורה טוטאלית על העלילה, מבלי למסור מסרים מתוחכמים בסאבטקסט, דוגמת: "הבלתי אפשרי", בכיכובם של יואן מקרגור ונעמי ווטס או "אין לאן לברוח" בכיכובם של אואן ווילסון ופירס ברוסנן.

הסרט מספר את ההתרחשויות שהיו במלון מנקודת מבטם של מספר גיבורים. בין הגיבורים מככב כמובן פאטל, בתפקיד ארג'ון, עובד צוות המלון, שמוצא כוחות מיוחדים, אומץ יוצא דופן ונאמנות גדולה לאורחי המלון ואיתו אנופם חר, בתפקידו של הטבח הראשי המאנט אברוי. גיבורים נוספים, משני צידי המפה הם דיוויד (האמר) וזאהרה המקומית (נזאנין בוניאדי), שמגיעים לחופשה עם בנם התינוק, כשהם מלווים בסאלי (טילדה קובהאם-הרווי), המטפלת של תינוקם. כולם מנסים לשרוד, כל אחד מצידו וכולם בסכנה מתמדת ומאראס מיטיב לתאר כל אחד מהגיבורים בסכנה הפרטית שלו ועושה זאת נפלא.


עוברת בי תחושה מוזרה שאני צריך ללכת לכיוון השני בכלל | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

"מלון מומבאי" הוא סרט ישיר. אין בו לאן לסטות. כן, כן...אנחנו נגד טרור איסלאמי בפרט ונגד פונדמנטליזם דתי בכלל, אבל את המסר הזה לא צריך לעטוף כי הוא ברור לחלוטין. ישנו מסרון קטן בנוגע לאחד מגיבוריו הראשיים של הסרט, המגולם על ידי דב פאטל, שבעזרת הטורבן שלו ממחיש את הצורך באחדות שמדלגת מעל דת, מבלי לאבד את זהותו ובעיקר כאשר בצידה השני של הדלת פועלים מחבלים שרוצחים בשם הדת. אין צורך בעבודת בימוי יוצאת דופן, פשוט להניח את המקרה כפי שהוא ולתת לדרמה לעשות את שלה לצופה וכן, אין הרבה רגעים דלים בסרט שלא משאירים את הצופה מרותק בכסא. תוכנו של הסרט לבדו מזעזע, מחריד ופשוט גורם לנוע באי נוחות בכסא, ממתח, לחץ, עצבים וחרדה.

הצד הישראלי של בית חב"ד מיוצג בסרט רק באזכור, אך היו שטענו שאחד מהסיפורים המרכזיים, שכלל את המטפלת והתינוק (ולא נפרט מעבר לכך שום פרט מחשד לספויילרים מיותרים), היה בהשראת מקרה זהה שקרה בבית חב"ד. לא נוכל להאשים את הוליווד בחוסר רצון להציג את הצד הישראלי, כאשר ההתרחשות המרכזית קרתה במלון המפואר והמפורסם הממוקם בעיר הגדולה ביותר בהודו, אך אין ספק שהסרט הזה הוא בבחינת זריקת עידוד לבמאים המקומיים שלנו לקום ולספר את הצד הישראלי, בהפקה מתוצרת מקומית, שתציג את האירועים מעיניים ישראליות.


דווקא מצלמים היום, שהשיער שלי לא הסתדר טוב?! | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
ומבלי להתייחס לצד כלשהו, אלא אך ורק לאיכויות הסרט – מדובר באחד הסרטים המותחים והטובים של השנה החולפת. כזה שלא תוכלו להישאר אדישים אליו. מרתק, עשוי היטב ופשוט משובח.

משפט על הבמאי:
מאראס בהופעת בכורה בסרט הוליוודי ארוך, לאחר שלושה קצרים, פשוט בוחר סיפור טוב, והימור הוליוודי בטוח, שרק צריך ללעוס אותו קצת עבור הצופה ואת הפעולה הזו הוא עושה היטב.

משפט על השחקנים:
דב פאטל נפלא, כהרגלו בתפקיד אותו הוא צולח בקלילות. האמר נהדר גם הוא, אבל אי אפשר להתעלם מהופעה נפלאה של אנופם חר ("אופטימיות היא שם המשחק", "חולי אהבה") הוותיק ונזאנין בוניאדי הצעירה ("איירון מן", "שלושת הימים הבאים") וגם ג'ייסון אייזקס (לוציוס מאלפוי של סרטי "הארי פוטר").

משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים, שרובן מלחיצות ועובדות היטב על מערכת העצבים של הצופים. בול בזמן.