"חורשות את הלילה": להיכנס בענק

חובה ראשונה לציין היא שהסרט בו אתם עומדים לצפות, או שכבר צפיתם בו, הוא נוסחאתי. הוא הולך כעמט על פי כל מוסכמות וחוקי ז'אנר סרטי סיום התיכון. הז'אנר הזה כותב את עצמו מחדש ובתדירות גבוהה, אבל נדירים הם הסרטים ששווה להתעכב עליהם ואם כבר, זו צריכה להיות קומדיה פרועה, אבל כזו שמגדירה עוד קצת מחדש את חוקי הז'אנר בסטייל שלה. ב"אמריקן פאי" הגס, הפרוע והבלתי נשכח ניסו החברים לאבד את בתוליהם בלילה האחרון שלהם בתור תיכוניסטיים. גם "סופרבאד" סבב סביב ההכנות למסיבת סיום השנה, איבוד הבתולים והתמימות, רק בגרסת הסופר גיקים וסופר שמנים, ובכיכובם של ג'ונה היל ומייקל סרה הבלתי נשכחים.


הלו, הלו...אל תצלם. לומדים פה | באדיבות סרטי פורום פילם

בעצם כל סרט שמדבר על חבר'ה, אשר מסיימים תיכון, סובב בצורה זו או אחרת את עניין שחרור הלחצים וההכנה הלא הגיונית ללילה אחד שיגדיר אותם מחדש. מה שלא הספקתם עד עכשיו, לכו על זה בכל הכוח ובלילה האחרון שלכם בתור שמניסטים ותגיעו לקולג' בפאזה אחרת. כולנו יודעים שלא כך עובדים הדברים, אבל לכו תדעו עם האמריקאים המשוגעים האלו. "חורשות את הלילה" הוא כל אותם הדברים ויותר, אוליביה ווילד קבעה לעצמה מסגרת ז'ארית, תמתית ברורה לסרט, אך תוך כדי היא הרחיבה את אותה המסגרת ופישקה כמה שאפשר, על מנת לאפשר לעצמה לחיות עם קצת פחות מגבלות, בכל הנוגע לתקופה בה צולם והופק הסרט. חוקי הז'אנר ברורים לה ועם זאת היא מתחה קצת לכיוונים אחרים ובחרה להעניק לעצמה חופש בתור במאית לנוע בין מגדרים ואוכלוסיות, מתוכן היא הצמיחה את גיבורות וגיבורי הסרט.

אין זה סוד ואין זו עובדה חדשה שסרטי נשים, בתור גיבורות ראשיות, נכנסים בכל הכוח בתקופה האחרונה ובכל פעם שנסקר אחד כזה, תעלה ההשוואה המתבקשת והמקור ה"גברי" לסרט "נשי", אם אפשר לומר זאת בחופשיות ומבלי להסתבך עם אקטיביסיטיות פמיניסטיות, שמחייבות לדבר על פי חוקי שיח ה-PC העדכני. "מסיבת רווקות" הוא אחד מהסרטים שפרצו דרך בתחום הקומדיות הנשיות הפרועות ועל אף שלא היה עילוי קולנועי או קומי, הוא זכה למקומו בהיסטוריה, לפחות בטווח הקצר ואפילו לשתי מועמדויות לאוסקר. סרטה של אוליביה ווילד מגיע שמונה שנים כמעט בדיוק אחרי זה של פול פיג, אבל הוא מטאטא אותו מכל המדרגות, בכל הנוגע בעצם בכל תחום אפשרי, שנגזר מהז'אנר והנושא הראשי.


אז מי מגיע, מאיפה ולאן? | באדיבות סרטי פורום פילם

אם הכניסה לביקורת על הסרט הזה נשמעה קצת ביקורתית מדי, זה אולי בשביל להנמיך ציפיות באופן מסוים. כן, אוליביה ווילד נעה על פי נוסחאות שהוגדרו ונכתבו עוד הרבה טרום הגעתה לתחום הבימוי וכן, כל אותן הנוסחאות והמסגרות נכתבו על ידי גברים ועבור תפקידים של גברים וכך זה עבד עד לפני שמונה שנים, אבל כיום אפשר כבר לשפוט סרט עם גיבורות נשיות לא רק על פי המגדר, אלא בעיקר על פי הביצועים, באופן נייטראלי לגמרי. גם אם הסרט סובל מעוד כמה תסמינים מוגזמים ומוקצנים שנובעים מאותה המסגרת התובענית, אוליביה ווילד מתאמצת לשים שכבת איפור נוספת על מנת לבצע את כל הטשטושים הנחוצים, בכדי לגרום למינוסים להיבלע בפלוסים.

אחד הסימנים המובהקים לסרט תיכונים הוא השימוש במוזיקה כהגדרת והתוויית דרכו של הסרט ואכן ווילד מכניסה את הצופה אל הסרט דרך שביל מוזיקלי ונסמכת על אותו השביל שיוביל את הגיבורות שלו עד סוף הסרט; רגעי דרמה, שיא, קומדיה וסתם רגעים שיהיה מצחיק להוסיף בהם הילוך איטי ומוזיקה חזקה הם רגעים ש-ווילד בוחרת לעטוף (לעיתים בהגזמה) בעטיפה מוזיקלית מרשרשת ונוצצת. גם אם נדמה, לעיתים, שהמוזיקה מוקצנת באחוז בו היא שולטת, אל מול שאר החלקים, זה הרי תרגום ישיר של הסרט הבוטה, הישיר וחסר ההתנצלות שהיא מגישה לצופים ביצירתה הראשונה, בתור במאית.


בשביל לברוח אנחנו ממש ממש חייבות לטפס על עמוד | באדיבות סרטי פורום פילם

עלילת הסרט מספרת על שתי חברות בשם מולי ואיימי - הן חנוניות. הן לקראת סיום התיכון ואפילו המנהל לא מסוגל לראות אותן עוד רגע אחד מעבר למה שצריך. הן עבדו כל רגע מזמן התיכון שלהן בשביל להתקבל, להציב נעל בכל דלת אפשרית, שעשויה להיפתח בפניהן ובעצם להיות מוכנות לעתיד, גם אם זה אומר לוותר, לוותר ולוותר. מולי משדרת כוח, עוצמה וחוסר אכפתיות ממה שאחרים חושבים עליה והיא בטוחה שהיא על המסלול המהיר להצלחה חסרת מעצורים, היא בזה לסובבים אותה ומעמדת נשיאת וועד התלמידים היא מרגישה שהיא מסתכלת על כולם מלמעלה ועל כן היא גם נחשבת לפרסונה נון גראטה בחוגים חברתיים, בתיכון האכזרי וחסר הסלחנות של ימינו אנו.

כל מה שידעה על אורך חייה עד כה מתנפץ לרסיסים בעקבות ציטוט לשיחת שירותים משותפים. מולי קולטת שמי שמשקיע לא בהכרח חייב לשקוע, אבל מה שבטוח - הרבה חרא צף, בכל מקרה והתובנה הזו מבהירה לה שהיא זקוקה לתיקון אחרון עבורה ועבור חבריה לספסל הלימודים (אם עוד משתמשים במונח הזה איפה שהוא). היא גוררת את איימי, חברתה הטובה ביותר למסע שכולל ריבוי מסיבות, ניסיונות שילוב במספר חוגים חברתיים וכמובן הזנת לקחים עבור אלו שהיו זקוקים להם וספיגת לקחים דומים מאיפה שרק אפשר, בעצם. ואיך שלא תהפכו את זה, הסרט עדיין מדבר על סטודנטים לעתיד, כאשר הפעם אלו הן תיכוניסטיות שרוצות להתפקע לפני הקולג'.


טוב, מצאנו עמוד...מה עכשיו? | באדיבות סרטי פורום פילם

כנראה שלא תופתעו, בכל הנוגע למבחן התוצאה והמבחן העלילתי, אבל לעזאזל! זה סרט מצחיק, שנון ומתחכם. ווילד מרסקת בעדינות את הקצוות המשויפים שהגדיר עבורה "המשחק", בעודה בוחנת יחסי אהבה ראשונה והתאהבות לסבית, לוקחת (שוב, יש לומר) גיבורות שוליים, בדיוק כמו "סופרבאד" - חנוניות, שאחת מהן שמנמונת וגם לדמויות הללו משחררת את המפתח שמאחורי הגב, כאשר היא מורידה את ההשפעה ה"חנונית" בתור יתרון, שהפך פופלארי בשנים האחרונות. יש אפילו דמות בוגרת שמנסה להשתחל לפאזל האנושי של התלמידים ואף יותר. ווילד נזהרת לא לשבור יותר מדי את הגבולות, בשביל לא להישפך החוצה, אבל היא בהחלט לוקחת מספר החלטות ובחירות אמיצות, בכל הנוגע לדמויות, התפתחותן, ההומור שלהן וכמובן רמה קומית גבוהה מאוד, שמטשטשת את השימוש בשפה הגסה.

ההימור של ווילד השתלם ובענק וסרט הביכורים שלה הוא פשוט הצלחה מסחררת שמשחזרת הצלחות קומיות ענקיות ופורצות דרך לזמנן. היא משאירה אבק להמון סרטים קומיים שהגדירו לפניה את הגיבורות בתור נשים חזקות ומעל הכל היא מורישה באקט כמעט מיידי שתי כוכבות קומיות מוצלחות מאוד, כאשר אחת מהן משפיעה במיוחד והקריירה שלה נראית בדרך הבטוחה להפוך לתואמת אחיה, ג'ונה היל, בכל הנוגע לתגלית בתחום המשחק המוקצן. ווילד וצוותה המוצלח רושמים הישג ענק, עם סרט שכנראה הציפיות ממנו לא היו גבוהות מלכתחילה ועכשיו לך תעצור אותו בדרך לפסגה.


היי המורה, באה לפה הרבה? | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
אחת הקומדיות הנפלאות של השנה. בין אם מדובר בנשים או לא, זה סרט שעוד ידברו עליו הרבה הרבה אחרי שיצאו מהצפייה בו בקולנוע. פורץ דרך נוסף או מצחיק? לא חשוב, נפלא.

משפט על הבמאית:
אוליביה ווילד שאתם זוכרים אותה מ....רגע. רגע. הנה זה בא. לא, זה עבר. בת 35 ושחקנית מוגבלת למדי, שלא הצטיינה בשום סרט שהופיעה בו, מפתיעה את כולם עם יכולות מופלאות בכל הנוגע לבימוי פשוט נפלא, מנצח ויוצא מן הכלל.

משפט על השחקניות:
עוד שני קרובי משפחה של...מייסון גודינג (בן של קובה גודינג ג'וניור) ובילי לוורד (בתה של קארי פישר המנוחה) מתגברים את ביני פלדסטין, שהיא כאמור אחותו הקטנה של ג'ונה היל. ג'ייסון סודוקיס, ליסה קודרו ו-וויל פורטה מגיעים לתגבר את קייתלין דוור ופלדסטין, שיש ביניהן כימיה נהדרת, אבל לא טובה כמו התפקיד המרשים, שמבצעת פלדסטין.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים של כיף טהור, קומדיה משובחת, משחק מצוין ובימוי שמאגד את כולם תחת מטריה ענקית של הצלחה.