"מלחמה פרטית": הרטייה, האישה, הסיפור...האמת!

קולנוע נועד להשפיע, להותיר חותם ולגרום לצופים לחשוב על מה שהם ראו כעת. סרט טוב ובעל נושא טוב, יגרום לכם ללכת לקרוא עליו באינטרנט ולברר פרטים נוספים על מה שראיתם. מי אמר שקולנוע הוא בהכרח אסקפיזם? הסרט הנוכחי מגיש לצופים שתי שכבות של עניין ושני מישורים של השפעה על הצופה, בדיוק כמו שמארי קולווין רצתה, רק הפעם רק באופן מצולם ומתועד.

קולווין הייתה עיתונאית נועזת, אפילו נועזת מדי, היא הביאה לקוראיה סיפורים מאזורי המלחמה המסוכנים ביותר, לא רק בתור הצהרה ואמירה, אלא בתור דרך חיים. העורך שלה בסאנדיי טיימס ידע שהיא זו שתספק לו את הסיפורים האמיתיים והקשים ביותר מאיזורי המלחמה ברחבי הגלובוס והיא אכן עמדה ביעדים והיטיבה לתאר את הזוועות שחוו האיזורים המותקפים והאנשים שאיכלסו את אותם האיזורים. סיפורים אנושיים וגראפיים עברו לקוראים דרך כוחה של המילה הכתובה, מאת מ.קולווין.


שמה פה את הידיים, לנוח כמה דקות | באדיבות סרטי יונייטד קינג

בעידן שבו אנו חיים, מעמדו של עיתונאי שטח מתכרכם נוכח ריבוי התיעוד האישי בסרטונים מכל סוג וגוף. אנשים מותקפים, מתקיפים וכאלו שעומדים בצד ופשוט מצלמים את המתרחש סוחפים אחריהם ערימות של צפיות וחשיפות ובמצב הנוכחי העיתונות נלחמת דרך מקצוענות, אמינות והבאת אמת אחת אבסולוטית לצופה הנייטראלי. ה"אני מאמין" של מארי קולווין בהחלט כולל את המילה "אמת" בכמה גרסאות וצורות ואת האמת שלה היטיב להעמיד מת'יו היינמן, שהיה מועמד - לאוסקר התיעודי על "קרטל לנד" ב-2016, כמראה עכורה עבור הצופים.

השורה התחתונה והרושם, איתו יוצא הצופה מהסרט זהים בדיוק לאותו הרושם העז שקיוותה קולווין להותיר על קוראיה, לאחר שיצאה מגידרה, בכל פעם מחדש וחדרה למקומות המסוכנים ביותר בעולם בשביל להביא סיפורים אנושיים קורעי לב, כאלו שמתרחשים רחוק מהעין ומהלב והיא עשתה בדיוק את מה שצריך בשביל לקרב את קוראיה כמה צעדים ענקיים אל עבר התופת, המצוקה והסבל, שלא קיבלו קול וחשיפה מספיקים. העובדה שהיינמן הוא בבסיסו ובמהותו במאי סרטי דוקו, מאותו הז'אנר והבסיס רק תרמה לאמינות הסרט ולהשפעה החזקה שלו על הצופה הנייטראלי.


ושוב למנוחת הלוחמת | באדיבות סרטי יונייטד קינג

הסרט נפתח במונולוג קצרצר של מארי קולווין, המגולמת על ידי רוזמונד פייק, באחד מתפקידיה המשפיעים והטובים ביותר אי פעם ומיד עובר לאירועי מלחמת האזרחים בסרי לנקה, שם איבדה את עינה השמאלית ועברה לחבוש רטייה שחורה מעל אותה עין לא מתפקדת. משם הסרט נע ונד בין מסעותיה לאיזורי מלחמה רותחים (לוב, עיראק, סוריה), תוך שהיא ממשיכה לסכן את חייה, מבלי להתחשב בהמלצות בטיחות צבאיות ובעצם עושה את כל מה שהיא צריכה בשביל להשיג סיפור טוב ומעבר לו, לחלץ את האמת ולזקק אותה החוצה בצורה האמיתית ביותר אל עבר קוראיה.

מעבר לאיזורי המלחמה המרובים בהם "ביקרה", שם הסרט מתאר במדויק את המלחמה הפרטית של קולווין בנבכי נפשה ונשמתה, כאשר היא נלחמת בינה לבין עצמה עם הרצון להיות נוכחת במקומות מלחמה מצד אחד, אבל נקרעת אל מול התופת שהיא נאלצת לראות, תופת שמסתבר ליוותה אותה גם הרבה אחרי ששבה מאותם איזורים והייתה מזוהה כהדחקה פוסט טראומטית לכל הזוועות שחזתה בהם מקרוב, קרוב מדי; שלל עובדות שהשפיעו על חייה האישיים, על הזוגיות שלה ועל אי היכולת שלה לקיים חיים נורמטיביים ברמה מינימאלית.


זה שעוד היו לה שתי עיניים מתפקדות | באדיבות סרטי יונייטד קינג

עם הימשכו של הסרט מתוודעים הצופים עוד ועוד לדמותה האמביוולנטית והמשוסעת של מארי, שרוצה להמשיך להיות כתבת בכל מחיר, אבל גם מתחילה להרהר על העובדה שדרך חייה תמנע ממנה חיי משפחה אמיתיים והורות. היא רוצה להישאר צעירה, אך בד בבד מפחדת להזדקן ובעצם מודעת לכך שהדרך בה בחרה תשלול ממנה כל אפשרות לנסות ולחיות חיים עליהם היא משקיפה מהצד בקנאה מסוימת באחוז קטן מחייה, כאשר היא חוזרת לתרבויות הנורמטיביות והעולם שזנח את אותו עולם שהיא מנסה לקדם ולחשוף את עוולתויו.

מה שנראה בלא מעט שלבים כמו תיעוד מסוים וספירה לאחור, אל עבר גורלה הבלתי נמנע של קולווין, הוא בעצם היכולת הדוקומנטרית של מת'יו היינמן להביא מקטעים ממסלול חייה של העיתונאית האמיצה וחסרת הפשרות בדרך שמשרתת את הז'אנר המוכר לו, אך בד בבד גם להביא את מאחורי הקלעים ומה קורה שהמצלמות כבות, העיפרון מפסיק לרשום בפנקס והרשומות הופכות לכדי כתבה מוקלדת. השדים והזכרונות האיומים שתוקפים את קולווין חיים בכפיפה אחת עם האומץ והעוז שאפיינו אותה, כאשר נסעה עד לכל קצה אפשרי בעולם בשביל לספק דבר אחד ויחיד - האמת.


אנחנו נתנשק או שישר תצליף? | באדיבות סרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
בסופו של דבר מדובר במסמך קולנועי מזעזע ומטלטל, כזה שלא תרצו להכניס אליו פופקורן, אבל תישאבו בקלות. תושפעו ותיקחו איתכם גם לאחר כמה ימים וזו בדיוק מהותה של קולווין.

משפט על הבמאי:
היינמן כבר התנסה בדוקו על עיתונאים המסקרים את זירות המאבק בדאע"ש רותם את יכולותיו הדוקומנטריות ופשוט מוסיף רובד נוסף, האישי והעלילתי והוא עושה זאת מצוין דרך ריאליזם מהדהד.

משפט על השחקנים:
רוזמונד פייק בשיאה. מבריקה וחודרת, ברוב חלקי הסרט, אך לעיתים גם לוקה באובר אקטינג מופרז ולא מובן. בהחלט אחד מתפקידיה הגדולים של השחקנית המשובחת הזו. ג'יימי דורנן מגלם את פול קונרוי, הצלם שאיתה וסוף סוף אפשר קצת לשכוח מהתפקיד המגוחך, בזכותו התפרסם ("חמישים גוונים של אפור") וסטנלי טוצ'י מופיע בתור קישוט יוקרתי וכמעט חסר ערך עלילתי או משחקי.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים שהולכים ומקשיחים עם הצופה מדקה לדקה, כאשר הישורת האחרונה של הסרט בהחלט עושה שמות גראפיים ונפשיים בצופים. מדויק.